הכישלון של נבחרת ישראל באליפות אירופה האחרונה לא היה אירוע חד פעמי, ממש לא. רק במהלך הקיץ האחרון נבחרת הנוער לא הצליחה להעפיל לדרג א', הקדטים סיימו במקום ה-11 וגם נבחרות הנשים השונות אכזבו בגדול. רק העתודה, שסיימה במקום השני באליפות אירופה, הצליחה להקל ולו במעט את תחושת הכישלון ששוררת בכדורסל הישראלי.
אפשר להתעלם מהבעיות ולתלות אותן בחוסר מזל/שנתונים לא טובים/מאמנים לא מתאימים, ואפשר, וגם רצוי, לבדוק איפה הבעיות ולהתחיל לטפל בהן כדי להחזיר את הכדורסל הישראלי למקומות להם הוא ראוי.
בעבר היינו מתפארים בקלעים ברמות הגבוהות ביותר כמו דורון ג'מצ'י ועודד קטש, ובטורניר האחרון ראינו גארדים שמתקשים להכניס את הכדור לטבעת ונבחרת שקולעת ב-28 אחוזים מחוץ לקשת. רק איסלנד הקטנה קלעה פחות טוב מאיתנו (26).
פעם היו בכדורסל הישראלי גארדים דומיננטיים כמו מיקי ברקוביץ', גיא גודס, דורון שפר ואפילו מאיר טפירו שהובילו את קבוצותיהם או את נבחרות ישראל להישגים מרשימים במפעלים האירופאים השונים. בעונה הקרובה, לעומת זאת, לא ישחק אף גארד ישראלי ביורוליג וגם ביורוקאפ סביר להניח שהישראלים של הפועל ירושלים ישמשו כינור שני במקרה הטוב (תשאלו את סימונה פיאניג'אני).
מיקי ברקוביץ'. איפה ישנם אנשים כמו האיש ההוא (שמואל רחמני)
שחקני פנים אף פעם לא היו הצד החזק של הכדורסל הישראלי, אבל נראה שבאליפות האחרונה המצב החמיר. לצדו של ריצ'רד האוול שיחקו – או יותר נכון – היו בסגל, עידן זלמנסון ואלישי כדיר (וכן, אני יודע שאלכס צ'וברביץ' נפצע ממש זמן קצר לפני תחילת הטורניר). מתגעגעים ליניב גרין ועידו קוז'יקרו?
גם בגזרת המאמנים, שהיו הגאווה הגדולה של הענף במשך השנים, נרשמה ירידה חדה. באליפות אירופה 2009 רבע מהמאמנים בטורניר היו ישראלים – מולי קצורין בפולין, דייויד בלאט ברוסיה, פיני גרשון בבולגריה וצביקה שרף בישראל. בטורניר הנוכחי היו שניים בלבד (ארז אדלשטיין בישראל וננו גינזבורג בצ'כיה), שניהם אגב לא ימשיכו לטורניר הבא.
גל מקל. פעם הגארדים של ישראל ידעו לקלוע (עדי אבישי)
מי שחושב שהזכייה המרגשת של נבחרת סלובניה באליפות היא אירוע חריג, שיחשוב שוב. ב-2015 היא אומנם סיימה במקום ה-12, אבל ב-2013 היא הייתה חמישית, ב-2011 שביעית, ב-2009 רביעית וב-2007 שביעית. על המילה המגונה הנקראת תהליך שמעתם? סלובניה תמיד נמצאת שם והפעם היא גם קטפה את הפירות.
הזכייה הזו יכולה, וצריכה, להיות מעין סמן דרך. איך מדינה עם 2.1 מיליון תושבים, כרבע מאוכלוסיית אזרחי מדינת ישראל, מצליחה להעמיד נבחרת כל כך מצליחה. השאלה הזו צריכה להעסיק את ראשי הענף בישראל.
אחרי שפירטנו חלק מהבעיות של הכדורסל הישראלי וכשאנחנו עומדים בפתחה של שנה חדשה זהו בדיוק הזמן למספר המלצות לשיפור ולכמה אנשים שראויים לקבל הזדמנות כדי לסייע לענף הקבוצתי המצליח ביותר במדינה לחזור למסלול הנכון.
ארווידאס סאבוניס. בליטא הוא מנהל, אצלנו העסקנים (טוויטר)
1. את איגוד הכדורסל הליטאי מוביל ביד רמה שחקן העבר האגדי ארווידאס סאבוניס. ברוסיה הזעיקו את אנדריי קירילנקו כדי שיעשה סדר באיגוד המקומי, ואכן כבר באליפות הראשונה תחת ניהולו הנבחרת הרוסית חזרה להישגים מתקופתו של דייויד בלאט. גם בספרד מתכוונים להעניק לחואן קרלוס נבארו תפקיד משמעותי באיגוד המקומי. ואצלנו? העסקנים הם אלו שמנהלים את הענף כבר עשרות שנים.
הצעד הראשון בחזרה לדרך הנכונה צריך להיות הכנסת אנשי מקצוע ושחקני עבר לתפקידי מפתח באיגוד הכדורסל ובמנהלת הליגה. מי שראוי לקבל הזדמנות הוא צביקה שרף. מאמן העבר ניסה לפני מספר שנים לרוץ לראשות האיגוד, אך נתקל בהתנגדות עזה של אותם עסקנים שדאגו לכיסא שלהם.
עידו קוז'יקרו. אנשים כמוהו צריכים להיות בענף (אודי ציטיאט)
"אמור לי מי אויביך ואומר לך מי אתה", אומר החלק השני והפחות ידוע של הפתגם המפורסם. שרף הוא לא בנאדם קל, אבל רק הוא מסוגל לבצע את ניקוי האורוות הדרוש. לבער את נגע המרכזים והסיעות שמנוון את מנגנון קבלת ההחלטות באיגוד. רק הרס"ר יכול להוסיף שעות אימון בכל שכבות הילדים והנערים, לדאוג להכשרה ראויה של המאמנים ולהצבת סטנדרטים גבוהים בנבחרות ישראל.
מאמנים לאומיים בכל הגילאים צריכים להיות אנשי המקצוע הטובים ביותר במדינה, ולא להיבחר לפי מידת החברות שלהם עם הבוסים. אצל שרף אפשר להיות בטוחים שהמסננת תעבוד שעות נוספות.
דן שמיר. הוא לא יקרה לשחקנים שלו פסל החירות (לירון מולדובן, מנהלת הליגה)
2. בקצה הפירמידה עומד מאמן נבחרת ישראל. בסופו של דבר, כל העבודה בגילים הצעירים היא כדי לייצר בסיס רחב ככל האפשר של שחקנים ראויים מהם ייבחרו 12 הטובים והמתאימים ביותר למשימה הקרובה.
בשמונה השנים האחרונות היו לנבחרת ישראל מאמנים שהעריכו וכיבדו את השחקנים שלהם, יותר ממה שהשחקנים שלהם העריכו אותם. אדלשטיין כינה את אחד השחקנים שלו "פסל החירות", כל הבכירים זומנו ללא קשר ליכולת שהפגינו במהלך העונה, ולעיתים הם גם נשארו על המגרש למרות שהזיקו יותר מאשר הועילו.
אטורה מסינה נתן לכולנו באליפות האחרונה שיעור איך מנהלים חבורה של שחקנים. הכוכב הכי גדול סופג נזיפות בדיוק כמו אחרון השחקנים וכולם מחויבים לכללים בלי הבדלי מעמדות. ואתם יודעים מה? אני בטוח שהשחקנים של המאמן האיטלקי כיבדו אותו יותר מאשר מקביליהם הישראלים. ההישגים הרבים שצבר במהלך השנים כמובן תרמו לאוטוריטה.
אטורה מסינה. העביר לנו שיעור (פיב"א)
מכיוון שדרושה מהפכה משמעותית, הנבחרת זקוקה למאמן שיזמן את השחקנים הטובים והמתאימים ביותר, את אלו עם המנטליות הדרושה. אחד כזה שלא יעשה חשבון לשחקנים "הבכירים" ולא יחשוש לתת לצעירים להתגלח על חשבונו. מי שמע על קלמן פרפליץ' (24) ואדו מוריץ' (25) לפני היורובאסקט? היום הם אלופי אירופה הגאים.
נבחרת ישראל צריכה מאמן קשוח בעל ידע וניסיון במסגרות האירופיות שיתווה כללים ברורים, ובמקביל יידע להתגמש ולהשתמש בכלים העומדים לרשותו. האיש המתאים למשימה הוא דן שמיר.
נכון שהוא היה חלק מהכישלון באליפות האחרונה ונכון שהוא עומד בפני אחת העונות החשובות בקריירת האימון שלו, אבל אם ראשי האיגוד באמת ירצו (וגם יהיו מוכנים לשלם שכר ראוי), דן שמיר צריך להיות המאמן הבא של הנבחרת. אז לפחות נדע שמבחינה מקצועית נעשתה העבודה הטובה ביותר.
תמיר בלאט. במדינה מתוקנת ירושלים ומכבי היו רבות עליו (פיב"א)
3. לריאל מדריד יש את לוקה דונצ'יץ' (18), בסגל של ברצלונה ניתן למצוא כבר שנתיים את אלכסנדר וזניקוב (22). צ'די אוסמן קיבל דקות משמעותיות באנדולו אפס כבר מגיל 18 לפני שיצא הקיץ לקליבלנד, באולימפיאקוס מתהדרים כבר כמה שנים ביואניס פפפטרו (23) ובדימטריוס אגרבאניס (22) ולפנרבחצ'ה יהיה החל מהשנה את מרקו גודוריץ' (22).
כחלק מהשינוי הדרוש צריך לדחוף כמה שיותר שחקנים צעירים מוכשרים לקבוצות המובילות בכדורסל הישראלי, לאלה שמשחקות במפעלים האירופאים השונים. אם היינו במדינה מתוקנת, תמיר בלאט – שבכל אליפויות אירופה בהן השתתף היה אחד המצטיינים בשכבת הגיל שלו, כולל באליפות האחרונה (עד גיל 20) בה נבחר לחמישיית הטורניר והיה אחד משני המועמדים המובילים לתואר ה-MVP – היה במרכזו של מאבק בין מכבי תל אביב להפועל ירושלים שהיו מציבות אותו כפרויקט הדגל שלהן. צריך לציין לשבח את מכבי ת"א ששמה את הקלפים על יובל זוסמן וככל הנראה מתכוונת לתת לו דקות משמעותיות.
לוקה דונצ'יץ'. למה הוא כן ושלנו לא? (אתר היורוליג)
הפתרון לא נמצא בחוק הרוסי או בשאר החוקים שרק דואגים לרפד את חשבון הבנק של השחקנים המקומיים ומונעים מהם כל מוטיבציה להשתפר, מתוך ידיעה שמקומם בסגל, ובחלק מהמקרים על המגרש, מובטח בזכות תעודת הזהות שלהם.
צריכה להיות הגבלת זרים מסוימת (אף אחד לא רוצה לראות עשרה זרים מתרוצצים על הפרקט), אבל המתכון לשילוב אמיתי של השחקנים הצעירים יהיה על ידי תגמול הקבוצות והמאמנים שיעניקו את דקות המשחק הרבות ביותר לישראלים. גם פרסום מעת לעת של כמות הדקות של השחקנים המקומיים בכל קבוצה ואצל כל מאמן יכול לעשות את שלו.
ולסיום נשתמש במילותיו של מאמן מכבי חיפה עופר רחימי כמסר לשחקנים הצעירים: "אשמח שתשחקו כמה שיותר וגם אעזור לכם, אבל התפקיד שלי הוא לנצח כמה שיותר משחקים". או במילים אחרות – אם לא תעבדו קשה ונכון, אף אחד לא יעשה את העבודה בשבילכם.
מה דעתך על הכתבה?