אלופת העולם בפרשיות: העניין האמיתי והמדאיג בנבחרת ישראל

כמה חובבי כדורגל בישראל באמת מחכים למשחק נגד קוסובו? חלקם הגדול בכלל לא יודע שזה במוצ"ש. 50 שנה של אי העפלה לטורניר גדול הפכו את הפרשיות והרכילות סביב הנבחרת לעניין הגדול ואולי היחיד בקרב הציבור. זה גם יישאר כך עד שהנבחרת תוכיח אחרת.

שנים של אכזבות מאי העפלה לטורניר גדול הפכו את חובבי הכדורגל בארץ לציניים בכל הנוגע לנבחרת ישראל. בעידן הרשתות החברתיות, הציניות הזאת הפכה כבר למלחמת פוזיציות, כר דשא קל לפוליטיקאים (במקרים של אצילי ודאבור) והתעסקות כמעט בהכול פרט לחלק המקצועי והמשחקים, שהעניין בהם פוחת משמעותית מטורניר לטורניר.

נכון, כל הכרטיסים אזלו (יומיים לפני המשחק, אחרי שהועמדו למכירה חודשים) ובמשחק מול קוסובו יהיה לנו בלומפילד מלא, אך רמת העניין הכללית והאיכפתיות מהנבחרת אצל חובב הכדורגל הממוצע כבר מזמן נמצאת מחוץ ללקסיקון.

אוסקר גלוך בריאיון מיוחד: "אם נעלה ליורו, המומנטום יביא גם למונדיאל"
מהפכת צעירים, אבל אמיתית: על הדור החדש והמרענן בנבחרת ישראל
חזן: "אני לא מוחק אנשים". בניון: "לא ארד לרמה נמוכה". גלזר זומן

בכמה פורומים של חובבי כדורגל או קבוצות ווטסאפ שמעתם מישהו מדבר על המשחק עם קוסובו? שמעתם על חברים שמתכנסים לצפייה משותפת? יש המון אנשים שמזכירים להם שיש משחק במוצ"ש והם מופתעים. בעיקר יודעים שיש פגרה ממשחקי הקבוצות לטובת הנבחרת, אבל לא זוכרים בדיוק באילו ימים משחקת הנבחרת הלאומית ונגד מי.

הנבחרת "הרוויחה" את זה בצדק. לא הנבחרת הנוכחית אלא אלו שמאז 1970 לא עלו לטורניר גדול ומקמפיין מוקדמות לקמפיין מוקדמות מיסמסו את האמונה של האוהד הישראלי. אפשר להסביר לאוהדים ששתיים עולות מהבית, שיש אפשרות להעפיל ליורו גם דרך ליגת האומות, אך רובם משוכנעים שזה לא יקרה ולכן אין מה לפתח ציפיות. אם הנבחרת באמת תהיה שם, בסיטואציה של סיכוי אמיתי לעשות את זה, תהיה התעניינות גוברת, פטריוטיות ואהדה גדולה סביבה. כמו מכבי תל אביב בעונה מוצלחת ביורוליג, אבל אפילו נבחרת הנוער שהעפילה לגמר היורו בקיץ שעבר.

בעידן שבו הקהל ציני עד מיואש, הוא צריך משהו להתעסק בו והנבחרות סיפקה זאת. מדהים כמה אנשים שאים להם עניין בנבחרת ישראל, הגיבו בעניינו של ערן זהבי. לא רק האוהד הממוצע, אלא שחקני נבחרת בעבר, שמדברים מפוזיציה. יש כאלה שרוצים בהצלחת הנבחרת וצידדו בערן זהבי ודרישתו לחדר לבד, זה חד משמעי. אבל כשדודו אוואט, שהיה שנים קרוב ליוסי בניון, קם פתאום ויוצא נגד חברו לשעבר לחדר ההלבשה – מכנה את זהבי "גדול שחקני הנבחרת" – מבינים שכולם רוצים הזדמנות לקפוץ על העגלה, לסגור חשבון ולהוסיף אש למדורה.

במקרה של אצילי ודאבור הגיבו פוליטיקאים ועמותות שהרעישו עולמות. לא בטוח שיודעים שם מי זו בדיוק נבחרת ישראל וכמה שחקני כדורגל משחקים על הדשא, אבל הם זיהו כותרות ומקפצת יחסי ציבור וחגגו.

במקרה אחר, דיא סבע החליט שהוא לא רוצה להגיע לנבחרת הנוכחית תחת אלון חזן וזו זכותו. הבעיה הגדולה החלה כשהתחילו להתפרסם ציטוטים של גורמים בהתאחדות ובסביבת סבע, חלקם בני משפחה, שפשוט הפכו את הנושא לעוד פארסה. באחד הציטוטים של מקורבי סבע נאמר כי "אם היה מאמן אחר שהוא לא אלון חזן, רוב הסיכויים שהוא היה מגיע לנבחרת". רוב הסיכויים, כן? זה נחמד להגיב כך כשמזמינים אותך לאיזה אירוע, לא לנבחרת ישראל.

המקרה של סבע תידלק את הכותרות ויצר עוד פרשנויות ותגובות שהתעסקו בהכול פרט לחלק המקצועי. הייתה אפילו טענה שדיא סבע נדרש להתנצל בפני חזן – זה כבר הוציא אפילו משלומי ברזל, דובר ההתאחדות ואדם שקול, תגובה חריפה לפיה "יש שקרן שמפיץ תיאוריה סביב דיא סבע והנבחרת".

מעל 50 שנה של כישלונות ספורטיביים הרחיקו את האמונה והחיבור לנבחרת. הבחירה להתעסק בנושאים הרכילותיים מסביב היא לא מקרית, זה באמת מה שמעניין את חובבי הכדורגל עד שיוכיחו להם אחרת. אם ישאלו אוהד כדורגל ממוצע מה הוא מעדיף לקרוא היום, כתבה על המשחק עם קוסובו או סיפור על פרשה חדשה ב"כיכובו" של שחקן מהסגל, הוא כנראה יבחר באופציה השנייה. זה כרגע הספורט הכי טוב שנבחרת ישראל מצליחה לספק.