נפלתם על הדור הלא נכון: איך אפשר למנף את ההצלחה של ישראל במונדיאליטו?

מעטים הם ההישגים של הספורט הישראלי, הם בדרך כלל מגיעים מענפים שאנחנו לומדים את החוקים שלהם בדיעבד. בכדורגל היו שנים שחגגנו את השער של סטלמך מול יאשין. במשחק עצמו הפסדנו, אבל זה היה פחות חשוב. אתה יושב מול המקלדת ושואל את עצמך: מה נכתוב עכשיו? איך נסביר את מה שקורה כאן? אנחנו עוסקים בכדורגל, אבל זה כדורגל, ונפש, ורגש, ורוח ישראלית. וחלק מהדברים אנחנו לא יודעים להסביר כי אנחנו לא מכירים אותם. אנחנו מסקרים כדורגל ישראלי, מה לנו ולהם?

אז פשוט נגיד את זה הכי אינפורמטיבי שיש: נבחרת ישראל עד גיל 20 בחצי גמר המונדיאל אחרי ניצחון בהארכה על ברזיל, אלופת דרום אמריקה, 2:3. מהפך בתוך ההארכה עצמה ושער ניצחון שהוא הלחמה מפוארת בין השער של אוסקר גלוך מול אנגליה בגמר היורו אשתקד ושל אלי אוחנה מול אוסטרליה בגמר האוקיאני לפני יותר מדי שנים.

עכשיו תקראו את המשפט הזה עוד ועוד ועוד כי הנבחרת המטורפת הזו נותנת לנו עוד ועוד ועוד, שפשוט לא בא לנו שזה יסתיים, כן נצא או לא נצא מפרופורציה. who cares?

אנחנו מחמיאים לזה ולזה ולזה, ויש כאלה שלוקחים קרדיט, כי בסוף אנחנו ישראלים. אבל צריך לומר את מה שכולנו חושבים: יש פה אדם שמיזג את כל הדברים הטובים שאנחנו חושבים על הנבחרת הזו. ויותר. אופיר חיים חולם בשביל כולנו חלומות שאנחנו מתעוררים מהם, והוא לא. איך אפשר לפגר פעמיים מול ברזיל, כולל שער ב-20 השניות הראשונות של ההארכה, להחמיץ שני פנדלים תוך 3 דקות, ועדיין לנצח? תשאלו את אופיר חיים. חיימי.

אז אוקיי, נשמנו.

בוא ננסה להסביר דברים.

יש אנשים ששונאים כדורגל ישראלי, רובם מאוכזבי כדורגל ישראלי. יש להם משפט קבוע שכבר הפך לקלישאה. הוא מופיע בכל מוקדמות, בדרך כלל בשלב שבו יש תקווה שנעפיל לטורניר רציני. "עדיף שלא נעלה", הם מפטירים, "נעשה בושות".

בכל הטורנירים העולמיים שבהם השתתפנו – בדיוק ארבע – הגענו פעמיים לרבע הגמר בשתי אולימפיאדות, סיימנו שני משחקים בתיקו בשלב הבתים במונדיאל, אחד מול אלופת אירופה, והגענו לחצי הגמר במונדיאל של הקטנים, המונדיאליטו. מאחל לכל הנבחרות הקטנות שחולמות להיות עכשיו ישראל, לעשות ככה בושות.

אנחנו יודעים שהכדורגלן הישראלי מוכשר. חשיפה עצומה לכדורגל, גם אהבה גדולה לכדורגל, ציוד זול יחסית כי מדובר במשחק עממי, וסגנון שמשלב כשרון וחוכמה. פיזית וטקטית אנחנו מפגרים אחרי רוב הנבחרות הגדולות. איך מחפים על פיזיות וטקטיות? עם הנשמה. זה נשמע הכי לא מקצועי שיש, אבל זו המציאות. כשהנבחרות שלנו שמות את החיים שלהם על המגרש, דברים קורים. אגב, לצערנו הם קורים בכל החזיתות.

על קבוצות מאומנות אומרים שיש בהם טביעת אצבע של מאמן. על הנבחרת המרגשת של ישראל אפשר לומר שיש בה טביעת לב של מאמן.

עוד על נבחרת ישראל

פעם בחיים: ישראל ניצחה את ברזיל 2:3 אחרי הארכה ועלתה לחצי גמר המונדיאליטו
תורג'מן הקדיש את הניצחון לזכר נרצחי הפיגוע, חיים: "לב ענק"
עכשיו באמת הכל אפשרי: כל מה שצריך לדעת על חצי גמר המונדיאליטו
דייגו "תורג'מן" מראדונה: ברשת לא האמינו לביצוע המרהיב
נתניהו: "עשינו היסטוריה!". הרצוג: "איזה ניצחון ענק"
"זה לא חלום": צפו בשידור השער ששלח את ישראל לחצי הגמר
התקשורת בברזיל: "החלום נשבר! תורג'מן – כמו שחקן ברזילאי"

לפני המשחק של אתמול צפיתי בכמה היילייטס של ברזיל. מה נגיד, ז'וגו בוניטו. קלילים, מהירים, חזקים, קטלניים. היה חסר לי משהו אחד במשחק שלהם: ארגון.

בעוד שנתיים-שלוש, כשחלק משחקני הנבחרת הברזילאית ישחקו באירופה ואצלנו יושאלו להפועל חדרה, נראה כבר את ההבדל. בגיל 19 מדבר אצל הברזילאי רק כישרון. באירופה מארגנים לו את העמידה הטקטית, הנעת הכדור הסבלנית, תנועה בלי כדור, קבלת החלטות נכונה. בהארכה נראה המשחק הברזילאי הכי שכונתי שיש: הגבהות עמוקות לתוך עומק הרחבה – כמו שצועקים אצלנו המאמנים: לתוך הבלגן – בלי שום ניסיון לעבוד מהאגפים, לחפש דאבל פס קטלני, לנצל את היתרון הטכני. הגש ורוץ לרשת. הם פשוט היו עייפים. ישראל שיחקה בדיוק להיפך: עמדה נכון בהגנה, הניעה נכון, מצאה מצבים והייתה גם צריכה לתת את הרביעי: פעמיים מפנדל, פעמיים מסניור.

תסתכלו על ארבע הזוכות האחרונות במונדיאליטו: אוקראינה, אנגליה, סרביה וצרפת. כולן מאירופה. עניין האקדמיות האירופאיות הוא עובדה שקיימת יותר מ-12 השנים שמבדילות בין הזכייה האחרונה של נבחרת דרום אמריקאית במונדיאליטו לבין המונדיאליטו הנוכחי, שבו נשארה רק אורוגוואי מדרום אמריקה בתמונת הגביע, וגם זה יכול להסתיים בשבילה כבר הלילה. הפער האיכותי בגילאים הצעירים בין דרום אמריקה לאירופה רק הולך וגדל. כשהדרום אמריקאים יוצאים לאירופה, הפער הזה שב ונסגר. לכשרון שלהם נוספים כל האלמנטים שהופכים בגילאים הצעירים את האירופאים לעדיפים.

ישראל ניצחה את ברזיל כי ישראל היא סגנית אלופת אירופה, הנבחרת השנייה בטיבה ביבשת שבה מתייחסים לכדורגל כאל מקצוע ולא כאל דת. זה לא הופך את הכדורגל שלה לעדיף על ברזיל, אבל היי, תגידו, אתם חושבים שברזיל הייתה אתמול עדיפה על ישראל? ממש לא.

עכשיו צצה שאלת מיליון הדולר שטובי המומחים דשים בה בערך מאז שעומר סניור העלה את הנבחרת לשמינית הגמר: מה עושים איתם עכשיו? איך עושים מהלימון לימונדה. הרי הנבחרת הזו היא לא מקרית, היא לא חד פעמית – בעצמה – היא מקרית וחד פעמית לכדורגל עצמו שנראה כולו כמו קופת חולים מלאה מחלות. איך מבריאים את הכדורגל בזכות הנבחרת הזאת?

לצערי, אין פתרונות קסם. אופיר חיים לא יאמן את הנבחרת הצעירה בעוד שלושה שבועות באליפות אירופה, גיא לוזון יאמן, רוב השחקנים יהיו אחרים, המעטפת תהיה אחרת, הסגנון יהיה אחר. בלי לזלזל לרגע – גיא לוזון יודע נהדר לאמן צעירים – לא צריך לפתח ציפיות מול גרמניה, אנגליה וצ'כיה הצעירות, אבל אם משהו ברוח המיוחדת שיש בנבחרת הנוער ידביק את השחקנים של הנבחרת הצעירה, חלקם בוגרי הנבחרת הזו, אולי נראה קפיצת מדרגה גם בגילאים המתקדמים יותר.

ההתגייסות חייבת להיות לאומית. שר הספורט מיקי זוהר הולך לחלק 3 מיליון שקלים נוספים לכל קבוצה בליגת העל ועוד מיליון שקל לקבוצה בליגה הלאומית. את הכסף הזה הייתי משקיע בנוער – צובע אותו – מגדיל את שכר המאמנים (מגדיר אפילו שכר מינימום למאמנים), הופך את האקדמיות למקצועניות. בשלב הבא, מנסה להגיע להסדר מול שלטונות צה"ל – לא רק מול משרד הפנים כדי לאזרח זרים – כדי לאפשר לשחקני הנבחרת הזו לצאת לחו"ל מוקדם ככל שניתן, לאקדמיות, קבוצות מילואים, קבוצות דרג שני ושלישי, וזאת מבלי לפגוע בזכויותיהם האזרחיות. מדובר בגג 50 מועמדים לשירות בטחון. ככל שהצעירים יהיו בחו"ל ולא יתחננו לדקות משחק בכדורגל הישראלי, הכדורגל הישראלי ירוויח.

עכשיו תגידו בוודאי: אבל בשביל מה לוותר על מכבי תל אביב או הפועל תל אביב בשביל להיות שחקן במילואים של בלקפול? כי בישראל אתה לא רק משווע לדקות משחק, אתה משווע ליחס. השחקן הצעיר בישראל הוא שחקן אימונים. בתרגולים הטקטיים, הוא לפעמים יושב בצד, לא מקבל את הדגשים, משמש את המאמן במקום שהמאמן ישמש אותו, וכמובן לא רואה די דקות משחק. כולם מדברים על מחלקות נוער לא מקצועיות, אבל המחלקות האלה הביאו בסוף שחקנים לחצי גמר מונדיאליטו. הנסיגה מתחילה במעבר מנוער לבוגרים והבעיה מצויה בפרט הזה: ביחס-לא יחס בבוגרים.

וכאן נכנסת המגמה לאפשר רישום זר שביעי בליגת העל. תתפלאו, אין לי בעיה עם זה. שבעה זרים יהיו לרוב בקבוצות הגדולות, שזקוקות להן בהתמודדות באירופה. שיהיו גם 15, זה לא העניין. אם מנהלת הליגה תקבל מהספורט הישראלי – ויש לו הרבה כסף בתקציב המדינה – נתח שיוקדש לצעירים, היא תוכל לתת תמריצים לכל קבוצה שתשתף שחקן עד גיל 23 ב-80 אחוז ומעלה מהמשחקים (לא דקה כל פעם, אלא 80 אחוז מדקות המשחק המצטברות) ומענק כפול אם תשתף שחקן עד גיל 21 ב-80 אחוז מהמשחקים. הקבוצות הצעירות ינצלו את זה, זה כסף טוב, זה גם כסף טהור. בלאו הכי התארים הולכים למועדונים הגדולים, לפחות שיהיה איזון, וכולם ייהנו.

אז מה הצענו? כסף למחלקות נוער, תמריצים לשיתוף שחקנים צעירים ופטור מגיוס חובה לשחקנים שהולכים לקריירה בחו"ל. זה ישפר עוד יותר את הנבחרות, יקל על הריבאונד מהמעבר מנוער לבוגרים, ואולי ישמור על ההישגים האלה. יש פה דור מצוין. שילוב של רוח ישראלית וסטארט אפ ניישן, ואנחנו לגמרי במקום אחר.