משטרת ישראל ונבחרת אנדורה נאבקו אתמול בשיניים כדי שטורי הפרשנות היום יעסקו בכדורגל ורק בכדורגל, אבל כנראה שבכל הנוגע למשחקים בירושלים – ובהכללה גסה, באוהדי בית"ר ירושלים – נכפה עלינו גם לעסוק בפרשנות על תתי אנוש.
ובכל זאת, נקדים בכדורגל. אחרי הכל, למרות פיגור 5 נקודות לפני חלון הנבחרות הנוכחי, הצליחה נבחרת ישראל לצמק את הפיגור מרומניה לנקודה אחת בלבד ועל הדרך להסיר – באמצעות בלארוס – את קוסובו מתמונת העלייה ליורו 2024. רק עובדה אחת קטנה ראוי להזכיר לפני המפגש מול רומניה בספטמבר, בבוקרשט: רומניה הוציאה 2 נקודות ממשחקי החוץ שלה בקוסובו ושווייץ, ישראל ניצחה את שתי נמושות הבית, אמנם בשני משחקי חוץ (כאמור, נרחיב על משחק החוץ השני בהמשך), אבל עדיין נמושות.
המסקנה העיקרית מהמשחקים האלה שלא רק שהם לא המתיקו את החמיצות שהגיעה בעקבות שני משחקי הפתיחה של הנבחרת בבית 9, הם החמיצו אותם יותר מכפי שהנבחרת החמיצה בשני המשחקים הללו. התחושה היא שהנבחרת הזו חסרה שחקנים, שיש בה עמדות שעליהם מציבים את אחרוני השחקנים בנמצא, שיש בה אולי אופי אבל אין בה טיפת כריזמה, אין כוכב סוחף. זו בעיקר נבחרת מטולאת היטב, שלא משפרת את הטעון שיפור.
אין תהילה בניצחונות על בלארוס ואנדורה. אם הנבחרת הייתה מביסה את שתי הנבחרות, היו שואלים: "מול מי שיחקנו" ואם הייתה כושלת מלהביא 6 נקודות, היו אומרים: "אפילו את אנדורה אנחנו לא מסוגלים לנצח". ובכל זאת, אסור לספוג מול נבחרות כאלה וחייבים לדעת איך לשחק נגדן, ובשני האלמנטים האלה כשלנו.
עוד בנושא
בנבחרת מזהירים: "אסור שמקרה דאבור יחזור שוב בנבחרת ישראל"
אבו פאני ירד נסער. דסה: "קראו לו 'מחבל', זה בלתי נסבל"
מנור סולומון הכריע בשער נפלא: 1:2 דחוק לנבחרת ישראל על אנדורה
חזן על היכולת הפושרת: "המטרה הייתה להשיג נקודות בכל דרך"
בהתאחדות הקרינו בקליפ מיוחד – מלווה במוסיקה מהסרט 'סופרמן' – את מאוץ חייו של שון גולדברג, מצד לצד, כדי לבלום אחד על אחד שאיוון בכר (ששיחק העונה בקרית שמונה, קבוצה שירדה ליגה) התכוון לסיים מול עומרי גלזר במשחק ביום שישי. עצם העובדה שגולדברג היה צריך לצאת מהלחץ הגבוה שעשה, בחצי השמאלי של המגרש כדי לחלץ כדור שהיה עמוק בחלק הימני של רז שלמה, העידה ששיחקנו במשחק הזה עם בלם אחד, בדיוק כמו שראינו אתמול בהחזרה השלומיאלית של שלמה לגלזר. השער של בלארוס הגיע לאחר שכובש השער קיבל ליווי של אופנועי משטרה עד שהגיע לעמדה ממנה שלח פס לקורה ולרשת. השערים האלה, שישראל סופגת 19 משחקים ברציפות, ברובם מול נבחרות דרג 4, 5, ו-6 באירופה, מקשים על השאיפה להתמודד מול נבחרות 1 ו-2.
ישראל מדברת יורו, ומשחקת אסיה. אתם שואלים למה רז שלמה? כי אין מישהו אחר בסגל. ויטור פצוע, חבשי נפצע ואם שלמה היה נפצע או מורחק אתמול, דור פרץ היה מחליף אותו, אולי דן גלזר, שניהם קשרים. אין בלמים בישראל ואם יש, אלון חזן לא זימן אותם או שהם עסוקים במשימות לאומיות אחרות. אם מיגל ויטור וסתיו למקין יפתחו מול רומניה, זו לא תהיה הפתעה, אבל זה בעיקר יגיד משהו על שני הבלמים של החלון הנוכחי, אחד מהם אגב, הוא בכלל מגן שהוסב להיות בלם.
הבעיה השנייה שצפה ועלתה היא חוסר היכולת של נבחרת ישראל לשחק מול נבחרות צפופות. הנבחרת רגילה להגיב ולא ליזום. החשש מספיגת שערים מחייב מאמני נבחרת לעבוד שוב ושוב על הגנה, בהנחה שהשחקנים יודעים להתקיף, אבל בפועל, זו ההזנחה הכי גדולה בכדורגל הישראלי: הזנחה בניהול משחק התקפה, הזנחה בדגש על תנועה וסיומת. נבחרת ישראל לא אמורה להחמיץ מצבים נוחים מול קבוצה שגם לא לוחצת אותה, וגם מאוד סטטית.
אתמול שוטטו מלא שחקנים יצירתיים על המגרש, אבל שום שער לא הגיע מכדור רוחב, או מדאבל פס בין קווי ההגנה. היו שם שער ממרחק, ושער ממבצע אישי שהתווספו לשני שערים ממצבים נייחים מול בלארוס. ציון אפס להתקפה. וכאן, ובעיקר, שמנו לב שאין לנבחרת חלוץ. לא מדברים כבר על ערן זהבי ומונס דאבור, עומר אצילי ודיא סבע, כי לא מדברים על מי שאין. שנים דיברו פה על שון וייסמן, ועל מיליון השערים בוולפסברגר של תאי בריבו, אבל שניהם נכשלו טוטאלית מול נבחרות קצה, דין דוד לא קיבל הזדמנות ואת ליאל עבדה החליפו אחרי מחצית. נבחרת ישראל לא הצליחה למחוק את הפרש השערים מהתבוסה בשווייץ גם אחרי שני משחקים, שאחד מהם היא ניצחה בזמן פציעות ואת השני הצליחה לנצח אחרי שנכפה עליה שוויון מצד נבחרת בה משחקים שישה שחקנים מסנטה קולומה והחלוץ הבכיר שלה משחק בליגה החמישית בספרד.
החמיצות הכללית נובעת מכך שלא כל השחקנים הטובים בארץ משחקים בנבחרת, ויש שחקנים שבימים כתיקונם לא היו יכולים לשחק בנבחרת והפכו בה כעת לכינור ראשון, וכל זה מגיע למול הבית הכי נוח שהיה לנבחרת ישראל מאז העלייה למונדיאל ב-1969. התחושה היא שמגיע לנו יותר: מדינה בת 10 מיליון תושבים, מכבי חיפה מגיעה לליגת האלופות, נבחרת הנוער סגנית אלופת אירופה ושלישית בעולם, פלפלה כפר קאסם לוקחת את ליגת האלופות בחופים. כאילו מדובר ביקום מקביל לנבחרת הבוגרת.
אלון חזן אמר אתמול לאחר המשחק כי הוא דוגל בהשלכת ילדים למים העמוקים באופן מיידי, לא בהדרגה. מי שטוב, ישחק, גם אם הוא עם 16 משחקים בליגת העל, 1,000 דקות במצטבר ובישול, כמו רוי רביבו שהיה בסדר גמור אתמול, מול אנדורה. גם דרור קשטן שיחק בנבחרת ישראל לפני שערך הופעה בבוגרים של הפועל פתח תקוה, ואנחנו זוכרים ממנו בעיקר את קריירת האימון.
ילדים זה שמחה, אבל זה לא ארגון הצלה. גיא לוזון לקח לאליפות אירופה לנבחרות עד גיל 23, 8 שחקנים מהשנתון של המונדיאליטו, מתוך סגל של 23, יותר משליש. זה שנתון שיוכל בחלקו לשחק גם בעוד שתי אליפויות אירופה לנבחרות צעירות. ההחלטות של חזן ושל לוזון משדרות חוסר אמון מוחלט במה שיש, ותחושה שעל הנבחרת של אופיר חיים אפשר לתלות את סיכוייו של הכדורגל הישראלי לשמור על רצף הישגים. זו כמובן שטות מוחלטת כי הנבחרת של אופיר חיים היא בעיקר אופיר חיים.
שאר הכישרונות גדלו באותם מקומות, ועם אותו מערך אימונים ותחרות בליגה, כמו שגדלו שאר השנתונים. לשים בהרכב הנבחרת ברומניה – משחק על הקמפיין כולו, על כרטיס ליורו, שבו אסור להפסיד ורצוי לנצח – את סתיו למקין, רוי רביבו, אוסקר גלוך, דור תורג'מן ואולי אפילו ענאן חלאילי, זו התאבדות. לא בכדי אמר חיים רביבו על בנו לפני כמה שבועות שהוא עדיין צריך לקרוע כמה זוגות נעליים. שחקן צריך לעבור מסגרת של נוער ומסגרת ביניים ואז מסגרת בוגרת. יש בודדים שיכולים לדלג על כל אלה. אי אפשר לתלות הכל על קמפיין אחד מוצלח בנוער, או על שנתון אחד מוצלח בנוער או על מאמן קסום אחד בנוער שהוא אפילו לא בצוות האימון של הנבחרת הבוגרת.
ועכשיו לגועל הנפש.
אוהדי בית"ר ירושלים הניפו אתמול בטדי שלט: "דין אחד לבית"ר ודין אחר לכולם". חלקם שרק בוז לנגיעות של רמזי ספורי בכדור, שר לו "אבו פאני מת" וכל מיני שירים שהרקע שלהם ברור: לא קיפוח, לא דין אחד ולא נעליים. גזענות טהורה. מואנס דאבור ספג שריקות בוז גם בנתניה, אבל היה לכך טריגר – מוצדק או לא, לא נכנס לזה – והוא הפוסט תוך כדי מבצע 'שומר החומות'.
אבו פאני לא כתב שום פוסט, גם לא רמזי ספורי. אוהדי בית"ר או לה פמיליה או שניהם – זה לא באמת משנה, כל הציבור של אוהדי בית"ר מוכתם בגלל הקומץ – לא רוצים ערבי בבית"ר, ולא רוצים ערבי בנבחרת, ולפי שפת הגוף חסרת החשק של אבו פאני, הם גם יצליחו בזה בסוף. כי ככה זה במדינה הזו: כל דאלים גבר. מלא שוטרים היו אתמול בטדי, חלקם חסרי מעש. לא היה כמעט קהל, השורות הראשונות מכוסות היוטה הזכירו את חפיר המים ברמת גן של שנת ה-50, רק חסר שהיו מרימים גדר בקר. פריצה לא הייתה, פריצות דווקא כן.
ההתאחדות לכדורגל חייבת לקבל החלטה ברורה: לא רק שלא נכנעים לגזענות, תוקפים אותה. מגישים תלונות אישיות מול אוהדים (הם מצולמים) על גילויי גזענות (זה בחוק) ומורים לשחקני הנבחרת לרדת מהמגרש – גם במחיר של הפסד טכני וגם במחיר של ניצחון הקומץ המוסת – על כל גילוי גזענות, גם גילויי אנטישמיות בחו"ל. זה לא בשמיים וזה חשוב יותר מהמשחק עצמו. אין שחקן בישראל – יהודי וערבי – שצריך לסבול מגילויי גזענות, בארץ או בחו"ל. זה פוגע בקהל הנורמטיבי לא פחות מאשר בשחקן עצמו.
ואוהדי בית"ר השפויים והנורמלים שאוהבים את הקבוצה שלהם ומרגישים קיפוח בגלל הטיפול המשמעתי המוגזם בהם: האווירה הכללית בציבור מושפעת מאלימות, פריצה לדשא ("כי טקס הגביע התעכב", מי ישמע), וכמובן מגזענות מובנית. ובואו נפסיק להתיפייף. מה ששלכם – שלכם. הרווחתם את זה בענק.
