"אני יושב מול המקלדת ולא מוצא את המילים". זה משפט שכל עיתונאי ספורט מכיר, כשהוא מוצא את עצמו ספיצ'לס. מה כבר נכתוב שלא כתבנו בשנה האחרונה? שזה דור מצוין? שגידלנו אופי? שנאומי המוטיבציה של המאמנים שלנו מזכירים את אלה של וינס לומברדי (או טוני דימאטו בגילומו של אל פצ'ינו מהסרט "יום ראשון הגדול")? שכל הקלישאות על היעדר כושר גופני ויסודות בטלות ומבוטלות? שזה למרות מחלקות הנוער שהן בית חרושת לכסף, והעסקנים שהורסים כל חלקה טובה, והמדינה שלא מאמינה בספורט? הרי רוב מה שנכתוב יסתור את מה שכתבנו לפני שנה ושנתיים ושלוש ויותר.
ריצ'רד נילסן אמר פעם בעניינה של סלובניה, אותה הגרילה ישראל במוקדמות יורו 2004, שמדינות קטנות נהנות לעיתים מדור מוצלח, ואז חוזרות לאפרוריות. אז כנראה שהגיע תורנו, ובואו פאקינג נהנה מזה, כי בסוף יגיע שנתון פחות מוצלח, עם מאמן פחות השראתי, עם החמצה בדקה ה-90, עם פנדל מנגד שייכנס פנימה ולא יפגע בקורה.
כדורגל זה עניין של מומנטום. לא משפט שלי, אלא של גיא לוזון ממש לפני כמה ימים, ומגיע לו כל הקרדיט על כך שהוא סוחט את המומנטום של הכדורגל הישראלי עד הסוף.
למדנו הקיץ את הכל מחדש. הזזנו את כל ספרי הלימוד של פעם, העפנו אותם מהשולחן. למדנו שהכדורגלן הישראלי יכול לעשות דברים שלא חשבנו עליהם קודם, להגיע לפסגות. עזבו להגיע לפסגות, לסמן אותן ולהגיע אליהן. שחקנים אתמול שרו על אולימפיאדה ואלה שהתעשתו דיברו מיד על זכייה באליפות אירופה. הם לא עפים על עצמם, הם מאמינים. ואתם יודעים מה היה קורה אלמלא האמונה.
הנבחרת הצעירה של ישראל עלתה לאליפות אירופה ולחצי הגמר, דרך בעיטות הכרעה מ-11 מטר. 8 בעיטות הכרעה, 7 מוצלחות. רק גיל כהן החטיא מול אירלנד בפלייאוף והוא גם היחיד שבעט פעמיים. היריבות כבשו 3 בעיטות מתוך 8. לנצח יריבה עם קהל ביתי כל כך גדול – הכי גדול בתולדות היורו – בבעיטות הכרעה, כשעל הכף מונח כרטיס לאולימפיאדה, זו שבירת כל הקלישאות. ככה עלתה הנבחרת לאולימפיאדה הקודמת, הביסה את יריבתה – דרום קוריאה – בביתה. ככה נוצרים מיתוסים.
ההישג של הנבחרת הצעירה – כתבות נוספות בנושא
היסטוריה בטביליסי: הנבחרת הצעירה של ישראל עלתה לחצי גמר אליפות אירופה
מחזיקים אצבעות לאנגליה וצרפת: הדרך של ישראל למשחקים האולימפיים
הנבחרת הכי מאיימת, ואחת שרק קצת פחות: היריבה הבאה של ישראל
נתניהו והרצוג בירכו: "כל הכבוד לנבחרת הצעירה על הישג אדיר"
לוזון דמע מהתרגשות: "אלה הם ילדי המהפכה של הספורט הישראלי"
דניאל פרץ ועדן קארצב ייעדרו מחצי הגמר, שריף כיוף יצטרף לנבחרת
כשנעמוד ביום העצמאות ה-80 של המדינה ושוב נעשה דירוגים על גדול ההישגים של הכדורגל הישראלי, כבר נתחיל להתווכח מה גדול יותר: גמר יורו הנוער, מדליית ארד במונדיאליטו, או חצי גמר היורו (וזה עוד לא נגמר) ונספר לילדים שרק יתחילו להתעניין בכדורגל, שהכל קרה תוך שנה, ואולי נוסיף גם השתתפות ביורו 2024 לנבחרות בוגרות ומדליה במשחקים האולימפיים 2024, ופתאום הכל ייראה לנו טריוויאלי. ולא, זה ממש לא טריוויאלי, בוודאי אם ביום רביעי ישחקו בחצי גמר היורו ספרד, צרפת ואנגליה, נציגותיהן של שלוש מחמש הליגות הגדולות בעולם, וישראל, נציגת כל מה שהזכרנו למעלה – ולא בחיבה רבה. מה שקרה לישראל בשנה האחרונה לא קרה למדינות גדולות בהרבה מישראל בכדורגל: דנמרק, קרואטיה, בוודאי שגרמניה. זה לא נתפס.
כי באמת קשה להסביר איך נבחרת שכבשה רק שני שערים באליפות, נמצאת בחצי הגמר; איך היא סיימה שני משחקי מאני טיים אחרונים, 210 דקות, ללא ספיגה; איך היא החזיקה עם 10 שחקנים מחצית שלמה מול גרמניה; איך נבחרת עם שניים וחצי ליגיונרים (ארד בר עוד לא התחיל להתאמן בציריך) מגיעה לחצי הגמר; איך היא עשתה את זה אתמול עם 6 שחקנים עד גיל 20, חלקם בגיל של שחקני נבחרת נוער; איך היא השיגה את מה שהשיגה ללא שחקנים מוכחים כמו ליאל עבדה, סוף פודגוראנו, עידו שחר, אושר דוידה, דורון ליידנר – כולם ליגיונרים או לפחות היו כאלה.
אז או שאלוהים התחיל סוף סוף להתעניין בכדורגל ופחות בהתעמלות אומנותית וג'ודו, או שהכל התחבר, או שפשוט גם הכדורגל הישראלי הצליח לבודד את הגן שהפך את ישראל למעצמה צבאית, מעצמת היי-טק, סטארט אפ ניישן. חיכינו שהכדורגל יצטרף לקדמה, בסוף הוא הגיע.
ולמרות כל הפאתוס וההשוואות לווינס לומברדי, קצת פרובינציאליות לא תזיק. דניאל פרץ, לכל הדעות גיבור ההעפלה של הנבחרת הצעירה לחצי גמר היורו וכנראה לאולימפיאדה, לא ישחק בחצי הגמר. הוא ספג שני כרטיסים צהובים על בזבוז זמן. שוער יכול לעשות פנדל ולקבל צהוב, שני פנדלים, אבל לסיים ארבעה משחקים באליפות עם שני צהובים על בזבוז זמן? וואלה, חסר אחריות. תארו לעצמכם שאנגליה וצרפת יודחו הערב, וישראל תצטרך לנצח את פורטוגל כדי להגיע לאולימפיאדה, בלי השוער הראשון שלה?
אבל מה שיותר מדהים משני הצהובים של פרץ, ואפילו יותר מדהים מכך שהוא הודיע בסיום המשחק כי השופט ביטל לו את הצהוב, מה שכמובן היה יותר ווישפול ת'ינקינג, הייתה העובדה כי שריף כיוף הוזעק ממחנה האימונים של מכבי חיפה באוסטריה כדי לשבת ביום רביעי על הספסל.
רגע, רגע, רגע, מה זה הדבר הזה? איך יתכן ששחקן סגל לאליפות אירופה – וכיוף נכלל בסגל, אחרת הוא לא היה מוזעק – לא נמצא עם הנבחרת באליפות עצמה? מתברר כי כיוף נפגע מכך שתומר צרפתי – השוער המצטיין של נבחרת הנוער במונדיאליטו – הפך לשוער השני בהיררכיה, וסיפר משהו על פציעה, או על עניינים אישיים, מה שכמובן לא הפריע לו לצאת עם חיפה למחנה. קצת מזכיר את ההתנהגות של דודו אוואט אחרי שניר דוידוביץ' עלה במקומו במשחק בשווייץ לפני 18 שנה, מה שגרם לו לנסוע משווייץ למאיורקה במקום להמשיך עם הנבחרת מבאזל לאיי פארו.
אין פרסים לדברים האלה. כיוף הוא שוער נהדר בפני עצמו, אבל שוער שלא מסוגל להתמודד עם ישיבה על הספסל לא נמצא במקצוע הנכון, מה גם שבחצי השנה האחרונה לא שיחק כיוף שום משחק רשמי, ואילו צרפתי דווקא כן.
שיא האבסורד יהיה שכיוף עוד ישחק ביום רביעי מסיבה כלשהי. לא מגיע לו. נקודה.
נדמה שלחובבי כדורגל ישראלי לא היה כדבר הזה. הם בדרך כלל סובלים מאמצע מאי ועד אמצע יולי, כשמתחילים המשחקים המוקדמים של הקבוצות הבכירות באירופה. חודשיים של מטקות ושיחות וואטסאפ על עונת המלפפונים. פעם בשנתיים יש טורניר גדול – מונדיאל או יורו – שמעביר את הזמן, לא באמת מייצר פרפרים בבטן (מבקש סליחה מכל אוהדי ארגנטינה ודומיה).
והנה, סיימנו את העונה בגמר הגביע, כשהמונדיאליטו כבר התחיל. הוא נמתח עד ה-11 ביוני, ואז הגיעו שני משחקיה של נבחרת ישראל במוקדמות היורו, ואחריהם התחיל יורו הצעירות.
ביום רביעי תשחק הנבחרת הצעירה בחצי הגמר. יכול להיות שמסעה יימתח עד מוצאי שבת, ויכול להיות שלא, אבל כבר ביום שלישי הבא תשחק מכבי חיפה במלטה בפתיחת העונה הבאה. מעולם לא קרה לכדורגל הישראלי כדבר הזה: שתי עונות מחוברות, בלי פגרה.
בהתאחדות היו גאים לספר כי סתיו למקין, דור תורג'מן, ענאן חלאיילי ורוי רביבו השלימו 10 משחקים ב-40 יום. למזלו, למקין משחק בהפועל תל אביב שמשחקה הרשמי הראשון יהיה רק בסוף החודש, אבל היתר צריכים למהר ולהיאבק על מקומם, בלי טיפת מנוחה, ולו מנוחה נפשית. לנו, חובבי הכדורגל הישראלי, היה קיץ מהאגדות. בהם, זה עלול להתנקם.
בואו נדבר שנייה על האולימפיאדה, למרות שזה בניגוד לחוקי המנחוס. ההנחה היא שאנגליה או צרפת, או שתיהן, יתגברו הערב על המשוכות ויעלו את ישראל למשחקים האולימפיים לראשונה מאז 1976.
אתם מבינים איזה תיק זה לוועד האולימפי, ולכדורגל הישראלי, נבחרת כדורגל באולימפיאדה? הטורניר האולימפי יתקיים בצרפת בין ה-24 ביולי ל-10 באוגוסט 2024, במקרה של ישראל בוודאות בין ה-24 ביולי ל-30 ביולי (אלה תאריכי שלב הבתים). מדובר על תחילת עונת 24/5. משחקי מוקדמות גביעי אירופה בעיצומם, חלק מהליגות ייפתחו באירופה, וכמובן תחילת משחקי גביע הטוטו בישראל. אם הנבחרת הבוגרת תשחק ביורו 2024 – ואחרי הקיץ הזה אסור להגיד שזה מופרך – זה גם יחסל את הפגרה של חלק מהשחקנים, אבל זה בעיקר יעסיק את ההתאחדות לא רק בחלוקת עומסים, אלא בניסיון לשחרר שחקנים מליגות שלא סופרות את המשחקים האולימפיים, בעיקר הליגות הבריטיות (בריטניה הרי לא משתתפת).
החגיגה בעינה, הבעיות גם. באולימפיאדה לא יוכלו לשחק ילידי 2000, אלא רק ילידי 2001 ואילך, בתוספת שלושה שחקנים מעל הגיל. דניאל פרץ, עומרי גנדלמן, עדן קארצב, מחמוד ג'אבר, גיל כהן, זיו מורגן ואפשר גם להוסיף את חמודי כנעאן – יסיימו ביום רביעי והלוואי שבשבת, את חלקם בנבחרת האולימפית (זו יהיה שמה החל מהערב). עידו שחר, ליאל עבדה, דורון ליידנר, סוף פודגוראנו, איתן אזולאי, עוז בילו וכמובן בוגרי נבחרת הנוער, בוודאי אוסקר גלוך – יוכלו לשחק באולימפיאדה. ייתכן שיעניקו לשלושה ילידי 2000 את הצ'ופר לשחק באולימפיאדה (כי הם השתתפו בהעפלה) ואולי יתפתו וינסו לעשות מחווה לשחקנים ותיקים אחרים (כמו שעשו בברזיל לניימאר בריו 2016), אבל זה כאב ראש, וכאב לב להשאיר שחקנים בחוץ, והרבה מאבקים מול קבוצות – גם בארץ – על שמירת המסגרת האולימפית, על משחקי מבחן, וזה עוד לפני הגרלת המשחקים שתכיל בתוכה לא מעט נבחרות ממדינות ערביות (מרוקו ומצרים קרובות להעפלה, איראן או ערב הסעודית או קטאר יכולות להצטרף), ותעשה כאב ראש למארגנים (גם כך משלחת ישראלית בצרפת זה כאב ראש אדיר).
אבל איך אמרה יו"ר הוועד האולימפי יעל ארד כשבירכה את נבחרת הכדורגל אתמול: "חיכינו לכם".
אז הגענו.
