ב-1 ביולי 2004 נפגשו בדרגאו של פורטו נבחרות צ'כיה ויוון לחצי גמר אליפות אירופה. יוון עלתה לחצי הגמר בדרך שעוררה הרבה ביקורת: משחק טקטי, איטי, שמבוסס על אמצע צפוף והתקפות מתפרצות, וחלוץ אחד גבוה – אנגלוס חריסטאס – שניצל כמעט באופן מושלם את ההזדמנויות שלו. יוון ניצחה רק את פורטוגל במשחק הפתיחה, עשתה תיקו והפסידה את שני המשחקים הבאים וגירדה את השלב הבא, שם פגשה את אלופת אירופה השבעה, צרפת, והדיחה אותה משער של חריסטאס. היריבה שלה בחצי הגמר, צ'כיה, הייתה הנבחרת הטובה ביותר באליפות. לחצי הגמר היא הגיעה אחרי ארבעה ניצחונות מארבעה משחקים, כולל הצגה ברבע מול דנמרק.
גם חצי הגמר היה יבשושי. יוון הרדימה את המשחק וגררה אותו להארכה. ושם, בהארכה, נפלה לנו הלסת. צ'כיה הייתה תשושה ויוון התיישבה עליה ושיגרה התקפות – שיחקה כדורגל – אחת אחרי השנייה, עד שבזמן הפציעות של המחצית הראשונה של ההארכה, כבש טריאנוס דלאס את שער הכסף ושלח את יוון לגמר, שגם אותו היא ניצחה משער של חריסטאס. זו הזכייה הכי סנסציונית בתואר יבשתי או עולמי כלשהו, מאז ומעולם.
את יוון זוכרים עד היום כאנטי כדורגל, אף אחד לא זוכר את רבע השעה ההיא בהארכה מול מילאן בארוש וחבורתו, רבע שעה של אלופת אירופה. ביוון זוכרים את התמונה של ת'יאו זגורקיס מניף את הגביע. לא נכנסים בכלל לדרך, לסגנון, למה אמרו האחרים.
בבואנו לסכם את ההגעה של נבחרת ישראל הצעירה לחצי גמר אליפות אירופה והגשמת החלום האולימפי, האם נזכור שהנבחרת ניצחה משחק אחד מחמישה וכבשה רק שני שערים? האם ניקח מפה איזה מופע של כדורגל קולח או שלושה פנדלים שעצר דניאל פרץ שהצטרפו לשלושה שעצר בפלייאוף והביאו את הכדורגל הישראלי לאן שהביאו? דרך או תוצאה? שאלת מיליון הדולר מאז שהציבו פרשנים בעמדות השידור. "מבחן התוצאה" הוא לא רק לכישלון אלא גם להישג.
לא אהבתי את הכדורגל שהציגה הנבחרת הצעירה באליפות אירופה, לא עפתי על חילופי המערכים והסגנונות, ועל זה שהנבחרת תקפה רק כשהייתה צריכה להשיג כרטיס לאולימפיאדה וחיה על נאומי מוטיבציה (אגב, מדהימים) וברכות מספורטאים אולימפיים שחלקם לא ראה משחק כדורגל אחד בחייו. לא נפלתי מזה שהמחמאות הם רק על אופי ושינוי מנטלי, ולא על מחיקת פערים. אבל מה זה חשוב מה אהבתי מהדרך, אם התוצאה היא כזו שגם בקיץ הבא נחלום – הפעם על מדליה – ונקבל תאבון בסתיו הקרוב ונרצה גם כרטיס ליורו.
נבחרת ישראל העפילה למונדיאל ב-1970 בדרך הקלה, אחרי שהמוקדמות התישו את היריבה אוסטרליה, היא שיחקה בונקר במכסיקו ולקחה שתי נקודות שהציבו אותה במקום ה-12 בעולם; הנבחרת האולימפית ב-1976 הגיעה לרבע הגמר בלי לנצח אף משחק; הנבחרת של ש.ג הגיעה למרחק ניצחון מהמונדיאל למרות שניצחה משחק אחד מתוך שישה, המשחק הראשון מול ניו זילנד ברמת גן; נבחרת הכדורסל זכתה במדליית כסף באליפות אירופה ב-1979 למרות שבדרך הובסה פעמיים (בבית הגמר ובגמר עצמו) על ידי ברית המועצות. גם הנבחרת הצעירה הגיעה לחצי גמר היורו כשהמאמן שלה – גיא לוזון – מנצח שני משחקים בלבד מתוך תשעה שניהל. הנבחרת הצעירה של ישראל היא לא בין ארבע הנבחרות הטובות ביבשת, אבל היא בהחלט בין ארבע הנבחרות שהגיעו לשם, זה מה שנזכור מהקמפיין הזה.
ישראל הפסידה לאנגליה 3:0 והודחה בחצי גמר יורו 2023
גיא לוזון פרץ בבכי: "באמת האמנתי". למקין: "עמדנו במטרה"
מהיום זו הנבחרת האולימפית: האתגר של ישראל בקיץ 2024
שלוש דקות הדומיה שהוכרזו אתמול בסיום המחצית הראשונה בבאטומי – היה חסר רק שיכרעו ברך לתמיכה במאבק בגזענות – היו דוחות ברמה כזו שהביקורת כלפיהן היא אמביוולנטית. האנגלים קטלו את שחקני הנבחרת שלהם שעמדו וחיכו לנבחרת ישראל, והישראלים (בחלקם) קטלו את שחקני הנבחרת שלא ניסו ללחוץ ולהשיג את הכדור. הגישה – תנו להם את הכדור, אנחנו נעשה להם מארבים בעומק – היא גישה זחוחה מדי.
אנגליה, יחסית להילה סביבה, לא לקחה אף תואר אמיתי כבר 57 שנה, וממשיכה להתנהג כמו מולדת הכדורגל (תבדקו כמה תארים יש לארגנטינה ואורוגוואי ביחס לאנגליה) ולזלזל בכל מי שמשחק מולה. ישראל חושבת שהמציאה את הערמומיות ולכן היא מתבטלת ומחכה לבלם האנגלי ליוואי קולוויל שיואיל לזוז, כאילו מדובר בקרב חפירות ממלחמת העולם הראשונה.
לא ברור במה בדיוק כדורגל כזה מקדם שחקנים צעירים, ועל זה יצא הקצף בשתי המדינות. אצלנו, חלק מהקוצפים מסמנים אדם אחד – גיא לוזון – בגלל תיעוב לא מידתי למשפחה, למרות שהייתה שם לצידו נבחרת, צעירה, שחלקה לקח מקום שלישי במונדיאליטו רק לפני חודש, אותם שחקנים. נבחרת היא אחת, מדינה היא אחת, הכדורגל צריך להיות אחד. ככה לא משחקים בשביל לנצח.
הקיץ הקסום הזה הסתיים. האמת היא שהוא מתחדש – במתכונת אחרת – כבר בשבוע הבא במשחק של מכבי חיפה במלטה, תיכף אלוף האלופים,גביע הטוטו, ובעוד חודשיים מהיום הנבחרת הבוגרת ברומניה, עם חלום חדש. המבחן האמיתי של הקיץ הזה הוא איך תיראה הנבחרת הבוגרת בעוד חודשיים, כמה שחקנים יהיו בה מהטורניר שנגמר עבור הצעירים אתמול או בזה שהסתיים לפני מספר שבועות. נבחרת גילאים לא נמדדת בהישג אלא במספר השחקנים שהכשירה להיות שחקני נבחרת בוגרת.
נכתב פה בעבר שהפיכה דרמטית של ההרכב בנבחרת הלאומית ואפילו הצעירה הוא מסוכן, וחייב להיות הדרגתי. העניין הוא שמי שהיה דומיננטי בנבחרת הנוער, היה דומיננטי גם בנבחרת הצעירה. דור המילניום, אלה שנולדו אחרי 1 בינואר 2000, בדרך להשתלט על הנבחרת הבוגרת.
מי צריך להיות שם בספטמבר? דניאל פרץ כי הוא היה גם ביוני, כנ"ל גלוך ורביבו. הייתי מוסיף את תורג'מן, בהנחה שישחק אצל רובי קין לצד ערן זהבי במשחקי הפתיחה של מכבי ת"א וגם את סתיו למקין שהוא כרגע – בגיל 20 – הבלם הצבר הטוב ביותר. אלה חמישה שיכולים להיות בהרכב. לפרץ יש תחרות עם עומרי גלזר שלא רק שהיה טוב בנבחרת, אלא גם נראה טוב במשחקי ההכנה של הכוכב האדום והוא כרגע שוער של קבוצת ליגת אלופות.
כארם ג'עבר, גילי כהן, אור ישראלוב, עומרי גנדלמן, ארד בר, יכולים להיות בסגל. איליי מדמון, אם ישחק, עידן טוקלומטי יצטרך עוד קצת שפשוף בליגת העל וענאן חלאילי – לטעמי הפוטנציאל הכי מפלצתי בנבחרות שראינו – יהיה חייב לשחק בקבוצה (לא חשוב איזה) כדי לא לדעוך. אנחנו מדברים על 12-13 שחקנים בני 19-23, מהפכה אמיתית.
אלון חזן רמז על כך בגדול במסיבת העיתונאים אחרי הניצחון על אנדורה, ונדמה שנוכחותו במשחקים האחרונים בגיאורגיה, נועדה גם לבחון את אישיותם. הקהל התאהב בצעירים, הכדורגל הישראלי עבר רנסנס בזכותם, אין מנוס אלא לשים את מבטחנו בידם.
ועוד מבט קטן לעתיד לקראת המשחקים האולימפיים והבחירה בשלושה חריגי גיל. יש התלבטות האם ללכת על זימונים רומנטיים (זהבי, אצילי, סולומון, רפאלוב, שרן ייני), זימונים מקצועיים או הבעת אמון במי שהביא את הנבחרת לאולימפיאדה.
השנקל שלי: רק מי שהוליך אותנו לשם, צריך להגיע לשם או אם ממש תרצו פירוט: דניאל פרץ, עומרי גנדלמן וגילי כהן.
