יש הקונה את עולמו במשפט אחד – ואמש (חמישי) היה זה שחקן העבר ופרשן ערוץ הספורט עמרי אפק, שקבע: "זו נבחרת שברגע שקורה לה משהו לא טוב, היא מתפרקת".
הבה נשחק משחק קטן – ולו כדי להעניק לטור הזה, את מה שהיה חסר כל כך במשחקה של נבחרת ישראל. לפיכך, בואו נותיר את המשפט הזה מהדהד לרגע באוויר ונדלג מעל למלכודות הרגילות שאורבות לא רק לשחקני נבחרת ישראל כשהם מגיעים למשחק מכריע, אלא גם לתקשורת הספורט שעוטפת אותם.
זו נקלעת תדיר למקומות הלא נכונים, משל הייתה דור תורג'מן או דור פרץ – שאלון חזן הציב אמש בעמדות שלא מתאימות להם והוכיח שנפל על הדור הלא נכון, גם כשמדובר בדור הכי נכון של הכדורגל הישראלי.
המקומות האלה עוסקים בסכסוך המתוקשר עם ערן זהבי, למשל, או אפילו בעובדה הנכונה לכשעצמה, שמי שמנהל את הכדורגל הישראלי הם עסקנים ברמה כה ירודה, שחולמים בלילה על קריירה כעסקנים במקום כמו מרכז הליכוד – לו אך היו יכולים לגרום אפילו לקרובי משפחה מדרגה ראשונה להצביע בעדם.
בעובדה הזאת יש כדי להסביר כישלון מתמשך, שאם לא יקרה שום דבר בלתי צפוי, נחגוג לו בעוד כמה שנים יום הולדת 60, אבל לא באופן ספציפי את הכישלון מול איסלנד, הקרחון שעליו התנפצה אמש נבחרת ישראל משל הייתה הטיטאניק, גם אם ממדיה הולמים בקושי סירת דייגים.
"נבחרת שברגע שקורה לה משהו לא טוב, היא מתפרקת", גלגלתי על הלשון לכאן ולכאן, כאילו אני שחקן התקפה איסלנדי המפלס את דרכו בינות לשחקני האין-הגנה של הנבחרת, עד שהוא מוצא את עצמו פנים אל פנים מול האין-שוער-בשער.
מיהו זה שבשגרה דורך כוכבו, אבל ברגע שמשהו משתבש הוא מתפרק? אם עניתם "יוסי בניון", אתם רשאים לסור לאסוף את הפרס ממשרדי וואלה.
בניון היה שחקן כדורגל שאלוהים נגע בו. כישרון נדיר מהסוג שלא רק שקשה למצוא בישראל, אלא בכל העולם כולו. ממש כך, רק שמה שניתן לו ביכולת הביצוע, נגרע ממערכת ההפעלה שלו. כך למשל הוא עמד על המקפצה הגבוהה ביותר בעולם – מחלקת הנוער המפוארת של איאקס, עוד כשהיה בן 15. שלא נטעה – לבניון הייתה קריירה אירופית מפוארת, אבל אלליי, איפה היא הייתה יכולה להיות לו היה מתחיל אותה בגיל 15 (רק נזכיר שאיאקס של אותם ימים נמנתה על מועדוני הפאר של אירופה, ממש כמו ריאל מדריד, יובנטוס או באיירן מינכן ומחלקת הנוער שלה נחשבה לאקדמיה הטובה בעולם)?
אז יוסי ארז את מטלטליו, שב ארצה והיה לכישרון ענק שהחליק כל הדרך קדימה על דמעותיו שלו. אם את הדמעות במדי הפועל באר שבע היורדת אפשר להבין, הרי שהסירוב לרדת מכר הדשא, על אף שהמאמן (אלי כהן) הורה לו, הוא בלתי נסלח.
תאמרו שקשה לנער בן 15 מדימונה להיות רחוק מהבית? זה נכון כמובן, אבל מה לעשות שהחומר שממנו קורצו ספורטאים גדולים, בין אם מדובר במתעמלת מרומניה, אצן מקניה או שחיינים מהונגריה, הוא בדיוק זה?
השנים חלפו, בניון הגיע לאירופה באיחור קריטי של שנים ולמרות זאת נגע בשמים, אולי כי באנגלית קצת קשה להתבכיין – מה שקרה לו מיד עם החזרה ארצה. בעלי קבוצות פגעו בו, מאמנים לא הוקירו אותו מספיק, אוהדים העליבו אותו – לעד נזכור מדמדומי הקריירה שלו את החיקוי המוצלח ב"בובה של לילה", בו הוא בוכה בדמעות על "הקוף הירוק" (כסמל לאולטראס של מכבי חיפה) שהעליב אותו בפייסבוק.
אם כשהכדור ברגליו הפליא בניון לתעתע במגיני היריבה, הרי ברגע שמשהו השתבש, על המגרש או מחוצה לו, הוא פשוט נשבר והתפרק: לא התעצבן, לא קילל, לא הרביץ – אלא פשוט קרס לתוך עצמו.
כמו מי? כמו הנבחרת שבנה בצלמו ובדמותו, והנה לכם התשובה לעומרי אפק: רוצה לדעת למה הנבחרת מתפרקת בשנייה? חפש את שם היזם על הפרויקט שעליו כתוב "יורו 2024".
הילדים משכונת חיים
אחרי שהבנו שהבעיה היא ביזם, קשה קצת להתגולל על הקבלן המבצע. ובכל זאת, אי אפשר שלא להתעכב לרגע על הריאיון המביך של אלון חזן בסיום המשחק.
בואו וניקח צעד אחד לאחור ונאמר שחזן כלל לא היה צריך להיות שם. הייתה נבחרת אחת שהצליחה לסדוק את תבנית האכזבות הקבועה של ישראל ולהוכיח אופי לצד ביצועים נהדרים – היא ריגשה את כולנו ולמאמן שלה קוראים אופיר חיים.
אפשר וצריך היה להעלות אותה בשלמותה, "אז-איז" כמו שכתוב בחוזים משפטיים, למעמד של נבחרת בוגרת. אם רוצים מאוד – אפשר היה לגרוע ממנה כמה שחקנים שלא צלחו את המעבר הקשוח מנוער לבוגרים ולחזק אותה בכמה שחקנים ותיקים יותר, מערן זהבי ועד אלי דסה.
לאוהדי כדורגל יש פתיל קצר, זה נכון, אבל אם יש דבר אחד שמוציא מהם סבלנות ואפילו מחיאות כפיים אחרי הפסדים, אלה רק שחקני בית שמתאמצים בטירוף ו"אוכלים את הדשא", גם כשהם לא מצליחים. אילו רק היינו רואים בנבחרת התקדמות, אפילו קטנה – כזו שראינו תחת המאמנים האוסטרים שלה – דיינו.
רק שבנבחרת ישראל אתה טוב כמו הטורניר האחרון שאליו לא הצלחת להעפיל. טיפוח צעירים? התמדה? התקדמות עקב בצד אגודל – וכל אותם חומרים שמהם עשויה הצלחה ספורטיבית, שאינה מושגת אלא בזכות עבודה סיזיפית? אל תצחיקו את ההתאחדות לכדורגל.
ככה נתקענו עם אלון חזן על הקווים ועם מהלכים מנהיגותיים-מקצועיים שפשוט אי אפשר להסביר. כמו למשל אוסקר גלוך. גלוך הוא שחקן מהסוג שמאמן שאיכשהו נקלע לעמדה שגדולה עליו בארבע מידות, כמו אלון חזן למשל, צריך לברך על היותו. צעיר, נלהב, ממושמע – ואפילו בכושר שיא בליגה אמיתית. לא כמו דור פרץ, למשל, שחקן שמצטיין מול יריבות כהפועל חיפה (ע"ע המשחק האחרון שלו בליגה), אבל כשיש לו מה להוכיח (ע"ע המשחק מול מכבי חיפה), הוא מוכיח שאפשר להעביר משחק שלם, או לפחות עד שהמאמן מחליף אותך, במסירות לרגלי היריב.
גלוך נחשב לאחד הכישרונות הצעירים המבטיחים בעולם ובינתיים הוא פורע שטרות בליגה שהיא אמנם אפילו לא "השישית בטיבה באירופה" כמשפטו המכונן של אבי לוזון, אבל עדיין עולה עשרות מונים על הליגה שלנו. למה לא לפתוח אתו? לחזן ובניון פתרונים.
אז גלוך בילה את 45 הדקות הראשונות על הספסל ונבחרת ישראל, למעט הפנדל שכבש זהבי, לא הצליחה לבנות אפילו התקפה ראויה אחת, מה שלא מנע מחזן לומר בסיום: "ב-35 הדקות הראשונות היינו טובים".
למעשה, ניתן לומר שהנבחרת התקשתה לחבר שלוש מסירות רצופות כל עוד גלוך בילה על הספסל, אבל אלון חזן בסוף המשחק לא הצטער ולא התחרט, אפילו לא לקח אחריות, עד שלא נותר אלא להצטער על כך שהאיש עם חוש הבריחה מאחריות הנהדר הזה מתבזבז בספורט, בשעה שהיה יכול להיות פוליטיקאי מצליח.
לצאת מפרופורציות
מה שמוביל אותנו לרמה הלאומית ולמילה שחזרה על עצמה שוב ושוב אמש: "פרופורציות".
נבחרת ישראל אולי בעטה אמש בדלי, אבל בואו ונודה באמת: עסקינן בנבחרת שהצטיינה בעיקר במשחקים מול אנדורה. כלומר, הדלי לא היה מלא בהישגים ספורטיביים שהביאונו עד הלום. את זה אפשר להשאיר לנבחרות שהיו פעם ברמה של ישראל, אפילו מתחתיה, והגיעו לחצי גמר מונדיאל כמו מרוקו, טורקיה או דרום קוריאה.
הרצון לראות את הנבחרת מצליחה, גורם לנו לראות תמיד את גובה המים בדלי משל היה מפלס הכנרת, בצורה מעוותת שמטפחת תקוות שווא. היריבה יכולה להיות דנמרק (ד"ש חמה מהכרטיס האדום של רביבו האב מול דנמרק לזה שספג הבן מול איסלנד), אוסטריה או איסלנד, התוצאה היא כמעט תמיד ידועה מראש.
רוב אלו שדיברו אמש על פרופורציות התכוון אמנם לכך שבימים שבהם אנו חווים כאב של אובדן אמיתי, מה לנו כי נלין על כאב של הדחה ממפעל ספורטיבי. זה נכון, כמובן, אלא שאם היו לנו פרופורציות, ככל הנראה שלא היינו מצפים כלל מהנבחרת שהדבר היחיד שעקבי אצלה הוא הכישלון.
לכן חשוב לזכור שבניון וחזן אינם הבעיה, הם בסך הכל סימפטום חריף במיוחד שלה.
נחזור לרגע שוב אל בניון: שחקן ענק עם אופי רך. הבעיה היא שכאשר אתה על הדשא, עומד לך כישרונך. כאשר אתה נדרש לתפקידי אימון וניהול, אתה יכול להביא אתך רק אישיות, כמו זו שפשוט אין לבניון.
זו לא השתלחות אלא אמת פשוטה שהייתה צריכה לעמוד לנגד עיני כל מי שמינה אותו (על סמך מה בדיוק – ההצלחה המטורפת שלו כמנהל המקצועי של בית"ר ירושלים?), אבל אפרופו אלה: נניח שבניון וחזן, ביחד או לחוד, ילכו מחר הביתה, מי ימונה תחתם? הכישלון הידוע מראש הבא.
למה? כי הממנים יהיו אותם אנשים שמנהלים את הכדורגל הישראלי מן הפח אל הפחת כבר מזה עשרות שנים. בליגה זה עוד איכשהו תופס בזכות רמת ההזדהות שלנו עם אהבת הילדות הגדולה שלנו.
לכן אין לנו בעיה לצפות במשחקי הקבוצה האהודה עלינו בליגה בשם האהבה – ואז לעבור לצפות במשחק פרמיירליג או בונדסליגה, בשם הכדורגל האיכותי. כל כך התרגלנו לחלוקה הזאת, עד שנבחרת ישראל כבר בקושי מצליחה לרגש אותנו כבעבר, באשר אין לה את הקסם של אהבת ילדות מזה ולא את האיכות הנדרשת מזה.
לכן כאשר מדברים על פרופורציות, צריך להביט בדברים נכחה: נבחרת ישראל שוב לא תהיה בטורניר גדול. היש עוד דבר עקבי ויציב כל כך בחיינו במקום הזה?
מה דעתך על הכתבה?