בשנת 1942 הובל גיולה מנדי יחד עם בנו ואשתו על ידי הגרמנים לאורך גדת הדנובה, שם ערכו הנאצים טבח באלפים מיהודי הונגריה, אבל אז חייל מפחיד אחד הפך למלאך בזכות עברו ככדורגלן. לרגל יום השואה: סיפור ההצלה וההישרדות של מאמן נבחרת ישראל לשעבר
גיולה מנדי (מנדל) נולד בשנת 1899 בבודפשט, בירת הונגריה, למשפחה יהודית שומרת מסורת. אביו, שהיה חייט, לא איפשר לבנו לרכוש נעלי כדורגל, אבל גיולה התעקש לשחק ועשה זאת יחף. כמו רבים מחבריו, הוא הצטרף לקבוצת מ.ט.ק בודפשט, שבעליה היו יהודיים והייתה אהודה מאוד על ידי יהדות הונגריה.
מנדי הצטיין מגיל צעיר ואף נבחר לייצג את נבחרת בודפשט במשחקים שנערכו בווינה, ורשה ובוקרשט. בתחילת שנות העשרים של המאה הקודמת הוא הוזמן לשחק בנבחרת הונגריה, בה רשם 24 הופעות בעמדות של מגן ורץ ימני והפך לאחד השחקנים הבולטים בכדורגל המקומי, שהחל להיות דומיננטי ואהוד מאוד ברחבי אירופה כולה.
ב-1934 פרש מנדי ממשחק והפך מיד למאמן בקבוצות הנוער של מ.ט.ק, תפקיד בו שימש עד פרוץ מלחמת העולם השנייה וכניסת הגרמנים להונגריה. באותם ימים התחתן מנדי עם אדית, נישואין שהולידו את בנם היחיד, אטילה. בתחילת שנות הארבעים החלו הנאצים לרכז את היהודים בגטאות ולהגביל את תנועתם. לאחר מכן החלה הובלתם של יהודי הונגריה למחנות ריכוז והשמדה בצ'כוסלובקיה ובפולין.
בעזרת משתפי פעולה הונגרים, הוסגרו לידי הנאצים רוב היהודים במדינה, וביניהם גם משפחת מנדי. גיולה סיפר בעבר על הישרדותו, אך בשעתו לא זכה הסיפור להדים ולמעשה נשכח עד לביקורה של נבחרת ישראל בבודפשט בקיץ 2000 למשחק ידידות נגד הונגריה. ביציע הכבוד נכח בין היתר הכדורגלן האגדי פרנץ פושקאש, שלפני המשחק נצפה מתחבק ארוכות עם אדם שהגיע למשחק כאשר בידיו עשרות ספרים. מעט לאחר מכן הציג עצמו אותו איש בפני ראשי נבחרת ישראל כאטילה מנדי, בנו של גיולה. הוא התקבל בכבוד רב וחילק לרבים את הספר שכתב על אביו בשפה ההונגרית.
אטילה העלה על הכתב את הסיפור של אביו וגאל אותו מתהום הנשייה. בפגישה באותו ערב הוא סיפר לי על היום בו צעד עם אביו ואימו על גדות נהר הדנובה יחד עם אלפי יהודים אחרים, כאשר חיילי גסטפו ניצבו לאורך הנהר ולצידם השוטרים ההונגרים המגויסים. גברים, נשים, קשישים וטף הוצעדו אל מקומות שנבחרו מבעוד מועד ונורו ישירות לתוך הדנובה, אשר החלה להתמלא בגופות אשר צפו על פני המים.
"אבא היה חיוור כסיד ואמא בכתה ללא הפסקה", נזכר אז אטילה, "אני, שהייתי בן כשש, שאלתי בתמימות 'לאן הולכים?' נביחות הכלבים של השומרים, צעקותיהם וקולות הירי שנשמעו במשך כל זמן הצעידה השתיקו אותי. לפתע ניגש אלינו איש גבוה לבוש מדים הונגריים, משך את אבא בכוח והלם בו תוך שהוא לוחש משהו באוזנו. החייל הפריד אותנו מיתר ההולכים, תוך שהוא מסביר לחיילים הנאצים כי אנחנו דרושים לחקירה מיוחדת. הוא ליווה את דבריו בבעיטות ובצעקות מקפיאות ומשתקות לעברנו".
אטילה לא ישכח לעולם את הרגע בו הפך אותו חייל מפחיד למלאך של משפחתו: "הובלנו לאחד הבתים הרחוקים, ורק לאחר שלא נראו אנשים בסביבה, חיבק האיש את אבי ונישק אותו. אחרי שיחה קצרה הבנו כי מושיענו היה כדורגלן הונגרי אשר הכיר את אביו מתחרויות עבר ואף העריץ אותו. כך הציל אותנו עולם הכדורגל ממכונות הירייה הגרמניות, שהפכו את מי נהר הדנובה לאדומים מדם אלפי הקורבנות".
לאחר הצלת משפחת מנדי, דאגו חבריהם להסתיר אותם, תוך נטילת סיכון גדול מאוד. בין אותם אלו שהושיטו יד נמנה גם גוסטב שבש, אשר לימים הפך לאחד מבכירי ההתאחדות ההונגרית לכדורגל. גיולה, אישתו ובנו עברו את המלחמה במסתור, ולמרות החשש והחרדה שליוו אותם, שרדו את השואה, וכל זאת בזכות היותו של האב כדורגלן מפורסם בהונגריה.
לאחר מלחמת העולם, שב מנדי לאמן במ.ט.ק, כאשר אחד מהשחקנים שעברו תחתיו היה כדורגלן צעיר בשם רלף קליין. מאוחר יותר פנה אליו שבש, אז כבר בכיר בכדורגל המקומי, והציע לו להרכיב את סגל נבחרת הונגריה ולאמן אותה לצידו. מנדי ושבש יצרו את "נבחרת הפלא ההונגרית", בה הופיעו כמה מגדולי הכדורגלנים באותה תקופה: גרושיץ', בוז'יק, לורנט, פושקאש, הידקוטי, זכריאש, צ'יבור וקוצ'יש.
באולימפיאדת הלסינקי 1952, הראשונה בה השתתפו ספורטאים ישראלים, הוביל מנדי את הונגריה לזכייה במדליית הזהב. שנה לאחר מכן היא הביסה את נבחרת אנגליה בוומבלי 3:6 ולאחר מכן מחצה אותה גם בגומלין 1:7. במונדיאל 1954 בשווייץ היא כבר נגעה בהיסטוריה כאשר הובילה 0:2 בגמר על גרמניה המערבית ונראתה בדרך לניצחון, עד מהפך מדהים שגרם להפסד 3:2 ונחשב עד ימינו לאחת הסנסציות הגדולות בתולדות המונדיאלים.
הנבחרת ההונגרית המהוללת התפזרה בשנת 1956 עם הפלישה הרוסית לבודפשט. מנדי עבר לאמן בברזיל, משם הוזעק כעבור שלוש שנים לת"א כדי לאמן את נבחרת ישראל, אחרי שמשה וארון ואלי פוקס סיימו את תפקידם. הוא שהה בארץ ארבע שנים והפך את הנבחרת לאהודה ופופולרית מאוד בתקופתו.
בין הישגי הנבחרת באותן שנים: זכייה באליפות מערב אסיה 1959, ניצחון חוץ על נבחרת יוגוסלביה (1:2) במוקדמות אולימפיאדת רומא ו-0:4 מרשים על הנבחרת הצעירה של אנגליה באיצטדיון ר"ג. בתקופתו גם נרשמו הפסדים מביכים כמו 6:0 לאיטליה בטורינו ו-5:0 לברזיל, במשחקו האחרון בשנת 1963, אך גם תבוסות אלו לא הצליחו למחוק אפילו במעט את תרומתו הענקית של המאמן, שהיה לאגדה עוד בחייו. מנדי ורעייתו אדית חזרו לבודפשט, שם גם הלך לעולמו ונקבר בשנת 1969.
מה דעתך על הכתבה?