אפשר להבין את האכזבה סביב הביצועים של הנבחרת האולימפית בכדורגל בפריז 2024. הדחה בשלב הבתים זה תמיד דבר מבאס. זה מאכזב גם אם מודדים לפי החיים החדשים שלנו כישראלים, שבהם אנחנו לומדים להבדיל בין "טרגדיה" ל"טרגדיה ספורטיבית" וכל דבר מקבל פרופורציות לאור העובדה ש־115 מאחינו עדיין בבור חשוך ועשרות אלפי לוחמינו מחרפים את נפשם כדי להגן עלינו.
אבל כרגיל במחוזותינו, יש מצב לא רע שהאכזבה הספורטיבית היא תוצאה של ציפיות מנופחות מדי. עוד לפני שנרד לעומקם של דברים – ישראל לא בליגה של יפן וגם לא בליגה של פרגוואי ואולי־אולי־אולי היא ברמה של מאלי. נכון שיש לנו גלוך ועבדה, אבל גם להם יש – ובדרך כלל בכמות גדולה יותר (ולא אחת – ברמת כישרון גבוהה יותר). ועם כל הכבוד והאהבה לטענה שיש לנו הערך המוסף של הכבוד הלאומי, בטח תוך כדי מלחמה קשה מאוד על קיומנו – מדובר בבולשיט אדיר שאין לו שום קשר למציאות.
אז קודם כל ולפני הכל – לא היינו אמורים לעלות מבית שכולל את יפן ופרגוואי, ונכון שזה קצת לוזרי להריע על ההשתתפות ועל המאמץ ולא על הישגים אמיתיים – אבל הלו, זה מה יש. אנחנו לא באמת טובים מספיק, ואפשר היה לראות את זה דרך צפייה בנבחרות האחרות. מספיק היה להסתכל על היכולות של מרוקו ומצרים, למשל – שתיים שבחיים לא היו מעיזות לשחק נגדנו – כדי להבין שאין לנו מה למכור בשלבים הגבוהים יותר. וזה בסדר.
ואחרי כל הפרופורציות וכל ההנחות המוקדמות – עדיין אפשר היה להוציא קצת יותר מהקמפיין האולימפי הזה. עיקר תשומת הלב הולכת ל־10 הדקות האחרונות מול פרגוואי, כמובן – לכאורה שלא בצדק, משום שהיריבה בעטה כמעט 40 פעמים לעבר השער של עומר ניראון והמשחק, בעיקר במחצית הראשונה, נראה חד־צדדי באופן מאוד לא נעים. אבל אין צדק בכדורגל, ואם כבר הצלחנו לסחוט 2:2 מהמשחק החד־צדדי הזה, אסור היה להתפרק ב־10 הדקות האחרונות של תוספת הזמן באופן שבו התפרקנו.
נבחרת חזקה באמת צריכה לדעת להוציא נקודה גם במשחק שבו היא לא טובה, אבל הנבחרת שלנו פשוט לא הצליחה לעשות את המינימום הנדרש מקבוצה במעמדה – להרוג את המשחק. בוגרי הליגה הלאומית או קרבות התחתית בליגת העל מכירים זאת היטב – מתישהו פשוט מפסיקים לשחק, מעיפים כדורים, נופלים – העיקר להרוג את הזמן ואת החשק של היריבה לשחק. ונכון – זה נוגד את ההיגיון הספורטיבי, לכאורה, של לחתור בכל מחיר לניצחון הגון ומלא טקסיות, אבל היי, למי אכפת? נקודה מול פרגוואי הייתה מאפשרת לנו להגיע ליפן בתפיסה שונה לחלוטין.
הבעיה של נבחרות ישראל – בעיקר מאז ש"שוב התקרבנו לאירופה", כמו שאוהבים להגיד שדרים מדופלמים – היא שאין הלימה בין איך שאנחנו תופסים את היכולת שלנו ואת האפשרויות שלנו לבין איך שאנחנו נראים בפועל. וכשיש נתק כזה – ויש – אתה מתבלבל מיד, וכשאתה ב־2־2 עם יריבה שטובה ממך בכל עמדה במגרש – אתה חי בסרט שאפשר לנצח במקום להתנהג כמו שאתה אמור להתנהג – כמו מכבי הרצליה במשחק גביע בחוץ מול מכבי ת"א.
וכאן אין מה להאשים את השחקן הישראלי – גם השחקנים של מכבי הרצליה רוצים לנצח כשהם במשחק חוץ מול מכבי ת"א, זה טבעו של השחקן. אבל בשביל זה, בדיוק, יש צוות אימון. וכאן, למרבה הצער, גיא לוזון אומנם מבדיל את עצמו ממאמני הליגה הלאומית – אבל לא לטובה, משום שהוא נמצא בזירה אחרת שבה הוא הוא הליגה הלאומית והיריבות שלו בליגה אחרת. ישראל הייתה צריכה להיות זהירה בהרבה (גם מול מאלי, אגב), ולעשות הכל כדי להגיע למשחק מול יפן כשהכל בידיים שלה. זה לא קרה ולא כי לוזון הוא איזה פראייר גדול – פשוט גם הוא, כמו קודמיו וכמו מקביליו בנבחרות האחרות של ישראל – מצוי בתודעה כוזבת שמנותקת לחלוטין מהוויית היריבות שלנו, מהיכולות האמיתיות שלנו.
ולכן – אין מה להתאכזב מהנבחרת האולימפית שלנו. עלו, שיחקו, כבשו שלוש פעמים, שרו את "התקווה" שלוש פעמים מול כל האנטישמים של העולם, נלחמו על המגרש – ועל כך מגיע להם כל הכבוד. אה, וגביע הטוטו בלאומית יצא שלשום לדרך, וגם מכבי הרצליה שיחקה. אפשר פשוט ללמוד מהם להבא.
מה דעתך על הכתבה?