הפרצוף המיואש של מנור סולומון, והשחקן הזר שיכול לשנות את נבחרת ישראל

קשה לשכוח את נאום פריקת התסכול של אנדי הרצוג לאחר ההפסד לסלובניה ב-2019. אמש (שלישי), לאחר השער השלישי של נורבגיה – הפנים, המילים והאנרגיות של מנור סולומון היו באותה רמת ייאוש. לא ברור מה בדיוק הוא מלמל לעצמו, אבל האכזבה הועברה היטב: תחושה שלא משנה מה נעשה, איכשהו תמיד נספוג את השערים האלה.

נבחרת נורבגיה הרבה יותר טובה מישראל. היא יותר איכותית, פיזית ומהירה. אך כל האירוע ברמת נבחרת הוא לצמצם פערים ולנסות להתעלות. עם כל הכבוד ליתרונות המקצועיים של הנורבגים, ב-1:1 ישראל ספגה את השני והשלישי על נפילה מנטלית. חוסר ריכוז בכדור קרן ולאחר מכן בהגבהה לרחבה. סיטואציות שאפשר היה להיערך אליהן אחרת, אם הנבחרת עובדת שעות על המצבים האלה. הדברים נמצאים במבנה האישיות של השחקנים.

רן בן שמעון אופטימי ומאמין בתהליך. אם הוא לא היה מאמין הוא לא היה בתפקיד. אבל מי שלא רן בן שמעון פחות אופטימי. איך שלא מסדרים את זה, יש לנו בעיה קשה מאוד במשחק ההגנה ואין באופק עתודה של שחקנים טובים יותר. אנחנו מאוד מאמינים ורוצים אך לוקים מאוד, סופגים שערים קלים מדי וזה לא מספיק כדי לעמוד במשימה.

אולי הפתרון הוא באמת לקצר את זמן האזרוח של שחקן זר להגנה ולא להביא אותו כשהוא כבר מעבר לשיא לרמות האלה. זר שרק אחרי חמש-שש שנים כאן יכול לקבל אזרחות ולשחק בנבחרת, הוא בדרך כלל כבר לא באותה הרמה בה היה כשהגיע לכאן. אם כבר נעזרים בשחקן כזה כדאי שתהיה לצוות אפשרות להביא שחקן זר בשיאו שרוצה לקחת חלק במשחקי הנבחרת. ההגנה שלנו זקוקה לכך.

וכן, המשחקים עם בלגיה וצרפת בלבלו את כולם. בסופו של דבר היו אלו נבחרות בסוף קמפיין ששיחקו בהילוך ראשון ונורבגיה באה במוד אחר לגמרי. בכל פעם שנורבגיה קצת הניעה, ישראל נראתה אבודה. זה הרגיש באותן דקות לא כוחות. כולנו התפללנו שהדקות האלה בהן הכדור שרק ליד השער יעברו בשלום. דניאל פרץ תרם לכך לא מעט ומנע מישראל כמות ספיגה גבוהה יותר.

המעבר של רן בן שמעון לשלושה בלמים היה צפוי, סולומון בשמאל קצת פחות. בסופו של דבר, עם כל הכבוד לכישרון של אוסקר גלוך, מנור סולומון היום הוא היתרון הכי גדול של נבחרת ישראל. הוא חייב לשחק יותר גבוה ולשמור את הכוחות לאזורים החשובים, הוא הדבר הכי טוב שיש לנו להציע. הוא הסיכוי היחיד, והוא צריך להיות כל הזמן כמה שיותר קרוב לרחבת היריב.

מוחמד אבו פאני הוא השחקן הכי יציב בקישור של נבחרת ישראל, הנבחרת פשוט פחות טובה בלעדיו. לבן שמעון היו את הסיבות שלו שלא לפתוח איתו (גם החזרה מהפציעה) אך בראייה לעתיד אין שחקן קישור משמעותי כמוהו עבור הנבחרת. מי שפחות מצא את עצמו הוא מחמוד ג'אבר, שעם כל הכבוד להופעות נגד צרפת ובלגיה, בסוף אם אתה לא טוב עם מכבי חיפה בליגה, קשה לעשות את הסוויץ' הזה.

אין מה להיכנס למרה שחורה מהמשחק אתמול, הוא בסך הכל יישר בחזרה את מד הציפיות. לא יהיה לישראל קל בבית הזה, לא יהיה לה קל גם במוקדמות 2028, בן שמעון והשחקנים ימשיכו לעבוד ולהאמין, כנראה גם להשתפר, אך נראה שהפערים והחסרונות של הנבחרת הזאת לא יוכלו להביא אותה לטורניר גדול ללא שיפור משמעותי ברמת שחקני ההגנה. כרגע זה לא נראה פתיר.