כבר כמה שנים שאני מקבל את אותן שיחות בדיוק, בדרך כלל בערב של משחק נבחרת, כשהחבר'ה עושים את הדרך הביתה מהעבודה. "מה, יש היום משחק? בכלל לא ידעתי", הם אומרים, ומיד מוסיפים: "תראה כמה הנבחרת לא מעניינת, שאפילו אני, חובב כדורגל ומנוי לקבוצה בארץ, לא ידעתי שהיא משחקת". קשה להתווכח עם התחושה הזאת: הנבחרת איבדה מזמן את הזוהר שהיה לה, ובמיוחד מאז שחלפו כבר שלוש שנים ללא משחק בית בישראל. מהימים שבהם 50 אלף צופים מילאו את אצטדיון רמת גן, הגענו למצב שבו משחקי הנבחרת מתקבלים במקרה הטוב באדישות, ובמקרים אחרים אפילו לא זוכים לתשומת לב.
הנבחרת אכזבה כל כך הרבה פעמים את אוהבי הכדורגל בארץ. האוהדים היום, צריך לומר את האמת, מעדיפים בדרך כלל שלא יזמינו את השחקנים מהקבוצות שלהם כדי שהם לא ייפצעו. ואם כבר מזמינים, אז האוהדים מחזיקים אצבעות שההתכנסות תסתיים כבר והשחקן יחזור בריא שלם ומוכן למשחק הליגה הקרוב. הפעם זה משהו אחר.
מספיקה אמירה אחת של מאמן איסלנדי שאיש באמת לא יודע כאן בארץ איך קוראים לו ושהוא בכלל מאמן את נבחרת אירלנד, כדי להקפיץ את כולם. הסנטימנט ידוע. ממצב שבו אנשים לא זכרו שיש הערב משחק, הפכה ליגת האומות, המוצר הזניח של אופ"א וזה שהחליף את משחקי הידידות, לזירת ההתגוששות הכי חשובה בעולם. ממצב שבו אנשים הזמינו להערב כרטיס לסרט בקולנוע או סתם ישיבה בפאב בין יום כיפור לחג הסוכות, למצב שבו כולם סופרים את השעות עד המשחק הערב מול אוסטריה כדי לבוא עם תוצאה טובה לגמר גביע העולם שלנו מול אירלנד ביום ראשון בדברצן המנומנמת.
"חייבים לפרק אותם. חייבים לז..ן אותם. זה משחק על הכבוד שלנו. של כל המדינה". אלה רק חלק מההתבטאויות ששמעתי בימים האחרונים מאותם אלה שפיהקו, כשניסיתי להדליק אותם עם השמות של מנור סולומון ואוסקר גלוך.
אתמול ישב סולומון, הקפטן המחליף של נבחרת ישראל, במסיבת העיתונאים ובסך הכל נשאל שאלה אחת בגמגום על ידי עיתונאי אוסטרי שרצה ממנו התייחסות לדברים שאמר ראש ממשלת אוסטריה, או הנשיא שלה, או שזה בכלל לא משנה בעצם באיזה פוליטיקאי מדובר, על מה שישראל מחוללת בעזה. יש כאלה, כך שמעתי, שחשבו שסולומון היה צריך להתנפל באנגלית השגורה בפיו אחרי שנים כליגיונר, על אותו איש תקשורת ולהצליף בו תורה בדומה למה שעשה אלי דסה לפני שנה וחצי מול העיתונאים מנורבגיה. אני דווקא חושב שסולומון נהג בחוכמה. בין אם הוכן מראש על ידי ראש מערך ההסברה שלומי ברזל ובין אם בחר להשיב כך בעצמו, הדברים שלו: "אני שחקן כדורגל. באתי לשחק כאן כדורגל. מה אתה רוצה שאשיב לך על שאלה כזו?", היו נכונים.
סולומון צדק. הוא צריך לחזור אחרי הנבחרת לשחק בווסטהאם, בבירת לונדון. יש שם אנשים שקוראים כל מילה שהוא יגיד, ובסוף הוא באמת צריך להתרכז בדבר אחד, להיות טוב על המגרש. אלה שלוש שנים קשוחות מאוד עבור הספורטאים מישראל. במיוחד עבור שחקני הכדורגל של הנבחרת הלאומית שלנו. הם גם ככה סוחבים עשרות שנים של כישלון ובוז מהציבור כלפי הנבחרת. עכשיו הם גם צריכים לסחוב על הגב את כל הבעיות והצרות של המדינה מאז ה-7 באוקטובר והם בסך הכל באים לשחק כדורגל.
אני משוכנע שבמלון היום, כמו בימים האחרונים, השחקנים מדברים ביניהם כל כך הרבה על זה שהם רוצים להחזיר ולהראות, ולתת לאנשים בבית סיבות להיכנס מחר לסוכה עם קישוטים ביד וצהלולים, אבל זה יוכרע על הדשא במשחק כדורגל. מה שבטוח, אם נפסיד אני אקבל מחר בבוקר את אותם טלפונים מהחבר'ה שיגידו: "וואלה, חבל שבכלל ידעתי שיש משחק כדורגל לנבחרת".
מה דעתך על הכתבה?