נבחרת ישראל תשחק הערב (חמישי) נגד דנמרק באצטדיון בלומפילד, במה שיהיה המפגש הרשמי הראשון בין השתיים מאז פלייאוף העלייה ליורו 2000, שבו הסקנדינבים הביסו 0:8 את הכחולים-לבנים בסיכום שני המשחקים ובמהלכו התפוצצה פרשת נערות הליווי הזכורה לשמצה. לקראת ההתמודדות במוקדמות מונדיאל 2022, רון עמיקם נזכר בימים ההם בפרק מתוך ספרו "מחצית בשכונה", שייצא לאור מאוחר יותר השנה.
הקטע המלא מתוך הספר
הבוקר של ה-17 בנובמבר 1999 היה קודר מאוד בקופנהאגן. הטמפרטורה צנחה לאזור האפס, אבל גם לתוך הלב – שהייתה בו מועקה מתפשטת – נכנסה קדרות.
ארבעה ימים קודם לכן חטפה נבחרת ישראל חמישייה מנבחרת דנמרק, במשחק הראשון בפלייאוף העלייה ליורו 2000. למחרת היינו – שליחי מעריב אייל לוי, הצלם עדי אבישי ואנוכי, כתב הנבחרת – על הטיסה לקופנהאגן, למשחק הגומלין. לא אשכח איך פתח טל בנין, קפטן הנבחרת, את השבועון 'ראשון' שצעק בכותרת הראשית: "נבחרת ישראל מודיעה בתדהמה". כשראה את הציון 2, זינק ממקומו וגמע במהירות את המטרים שהפרידו בינו לבין שליח 'ראשון', עליו הפליא את נזיפותיו.
היה מצב רוח רע על הטיסה הזו. מאמן הנבחרת, שלמה שרף, חישב כבר את קיצו המקצועי, רוטן ונרגז מתמיד. רק ראשי המשלחת היו זחוחים. אלה נבחרו תמיד על ידי הנהלת ההתאחדות לכדורגל. הפעם סגן ראש המשלחת היה ויקטור יונה, בחור בעל מראה מטורזן, עם מקטורן אופנתי, חולצה מעומלנת, ומשקפיים עם מסגרת מוזהבת. מרגול כינתה זאת, שנים מאוחר יותר, בתואר "ז'ונגלר". ויקטור לא היה בראד פיט, אבל נראה טוב.
ויקטור יונה היה מהקטמונים וכנגזרת מכך היה לו מבטא ירושלמי אסלי. השפה התנגנה. "מאאתיים", פילח קולו הצורמני את האוויר הדחוס במטוס. "מה מאתיים", ענה לו עסקן אחר. "מאאתיים דולר עלה לי הז'קט". כשצחק, חרחר: "חחחחחחחחח".
נחתנו בקופנהאגן. זו הייתה הפעם הראשונה שלי בעיר הבירה של דנמרק. בפעם השנייה, שנתיים לאחר מכן, נסעתי ברכבת, מתחת למים, למאלמו השכנה. ב-2005 נסעתי בפעם השלישית, עם מכבי פ"ת, למשחק מול ברונדבי בגביע אופ"א. בשלוש הפעמים היו 'גני טיבולי', אחד מהלונה פארקים המפורסמים בעולם, סגורים. והם סגורים רק כשקר. במילים אחרות, קרן שמש לא ראיתי בדנמרק, וכנראה שגם לא אראה.
בקופנהגן יש את אחד מהמדרחובים הארוכים בעולם, יש האומרים מדרחוב הקניות הארוך בעולם. לא היה שם מה לקנות, הכל היה יקר. ויקטור יונה לא יצא מהמדרחוב, כן 0-5 או לא 0-5, הוא חיפש מוקסינים. פה ושם ראו אותו בסוף האימון, מכניס את האף ומגרגר בעונג. ויקטור נסע לשופינג, והוא לא היה יוצא דופן – המשחק הרי היה לפרוטוקול.
ולכן בוקר ה-17 בנובמבר 1999 היה קודר מאוד. לחדרנו במלון 'גרנד הוטל' נכנס אורי שרצקי, עורך הירחון המצוין 'שם המשחק', והציע לנו לרדת ולהביא את הפקסים מהקבלה. בימים ההם היה נהוג כי מזכיר המערכת היה מצלם את העיתונים בבוקר ושולח את העותק בפקס למלון.
בלובי חיכו הרבה דפים, 'ידיעות אחרונות' ו'מעריב'. ב'מעריב' היתה הכותרת הראשית: "שחקני נבחרת ישראל בילו עם נערות ליווי ערב המשחק מול דנמרק". צבע הפנים שלי הפך לחיוור יותר מהדפים שיצאו הרגע ממכשיר הפקסימיליה.
על הסקופ הזה היו חתומים עורך מדור הספורט, אביב הברון, וכתב מכבי חיפה, יונתן הללי. אני ידעתי מהסיפור בשוליים, התבקשתי לבדוק אותו עם כמה מהשחקנים, ואכן עשיתי זאת ביום שלפני, הן בקבלת פנים אצל שגריר ישראל בדנמרק, והן בשיחות טלפון. את עוצמת הידיעה קיבלתי עכשיו ישר לפנים.
בחדר טיכסנו עצה. היה ברור שחייבים ללכת למלון הנבחרת, כדי לגרד תגובות, להתחיל לייצר ניוז. בימים ההם לא היו אתרי אינטרנט. כל מה שנעשה עכשיו, יופיע בעיתון למחרת בבוקר. משחק הגומלין, ב'פארקן' בקופנהאגן, לא עניין כבר איש. לא הצלחנו לצאת מהפוך, השרירים היו תפוסים. ידענו, כאנשי 'מעריב', שלא נהיה ממש פופולרים אצל אנשי הנבחרת, וזה בלשון המעטה. שרצקי, בחור ציני, חיבר לזה גם את הסכסוך עתיק היומין שלו עם ויקטור יונה, ההוא מהמוקסינים, סכסוך שיוליד לימים את הקמת הפועל קטמון. פה זה היה: יו"ר הפועל ירושלים מול אחד האוהדים הכי מזוהים איתה.
מלון 'סקאנדיק' בקופנהאגן שכן במרחק של שני בלוקים מהמלון שלנו. זו הייתה כבר שעת בוקר מאוחרת יחסית, כשעברנו את הסינון של אנשי האבטחה הרבים שהקיפו את המלון, ונכנסנו ללובי שלו. ממול הייתה הקבלה, משמאל היה חדר האוכל, שבין הקבלה לחדר האוכל היו מדרגות לולייניות, ששחקני נבחרת עמדו עליהם, ופשוט שקעו בדפים. אלון חזן ממש קרא בשקיקה, רוטן. אחרי הכל, הכותרת הייתה "שחקני נבחרת ישראל בילו עם נערות ליווי", לא "זה, זה וזה בילו עם נערות ליווי". מה אומרים עכשיו בבית? מי כבר קיבל שיחת טלפון עצבנית מהאישה? אללה יוסתור.
מימין היה הלובי, כסאות סביב שולחנות, והיו לא מעט שולחנות. בסוף האולם היו ויטרינות עם כלי כסף וזהב וכל מיני אגרטלים. השולחנות שם היו מזכוכית.
יו"ר ההתאחדות, גברי לוי, עמד ממש מולנו. בין כך ובין כך לא היה לו קול רדיופוני, ומיתרי הקול שלו – אחרי שנים של עישון סיגרים עבים במיוחד – הספיקו למשפט אחד בכל פעם, כך שהוא ירה צרור, לקח אוויר, וירה עוד צרור. לא זוכר מה הוא אמר, אבל זה לא היה נעים לשמיעה. הלכנו והתכווצנו, ובעיקר התחלנו ללכת על הבהונות לצד ימין, לכיוון הויטרינות, מנסים פה ושם לגנוב איזו שיחה או סמול טוק עם הנוכחים. שיתוף הפעולה היה כמעט אפסי. מדי פעם ניגשו אלינו מקורבים או שחקנים ושאלו איך העזנו, ושנקבל על זה תביעת ענק, ועוד ועוד. דובר הנבחרת, שאול אייזנברג, הבטיח שתהיה תגובה רשמית, ואנחנו התיישבנו סביב שולחן הזכוכית האחרון בלובי, ממש ליד הויטרינות, מזרים מבט מודאג להמולה שהייתה מולנו, מקווים לטוב, או במילים אחרות: מחכים למשיח.
ואז נחת ויקטור יונה בכורסה הפנויה היחידה שהיתה סביב השולחן, מביט במבט משועשע באורי שרצקי. הסתכלנו עליו במבט נדהם, בעיקר בגלל העליצות המופרזת שלו. אנחנו היינו במצור, והוא – הז'ונגלר – עם משקפי הפראדה, חשף בפנינו מערכת דנטלית מושלמת, ספק מקורית.
ואז, בלי הכנה מוקדמת, חילץ יונה את רגלו מתחת לשולחן, והנחית אותה בעוצמה על משטח הזכוכית, כך שהזדעזע כולו, וזעזע גם את ויטרינות הזכוכית שהיו מסביבנו. "איך?" הוא שאל, כולו עונג, כשהוא מושך את הכף הסופית. "איךךךך"? הסתכלנו עליו במבט מופתע, והוא, שהבין כי שאל שאלה רטורית, השלים אותה: "איך המוקסין החדש? 300 דולר. מה שרררצקי, יש לך בעיה עם זה?".
צחוק משחרר בקע מגרוננו, צחוק מתגלגל, אדיר, ממושך, שפוגג את כל הסטרס שהשתולל במחזור הדם שלנו. ויקטור יונה הציל לנו את התחת. לא במאאתיים, אבל ב-300 דולר.
מה דעתך על הכתבה?