במהלך יום העצמאות ה-73 למדינת ישראל ניסה "ערוץ הספורט" להרים פרויקט ובו נבחרה נבחרת ישראל של כל הזמנים. המאמץ היה מרשים, אך לבסוף כרע תחת נטל היומרה ואכזב רבים. לא רק בגלל שלכל אוהד יש גיבור, שבלעדיו "השיטה דפוקה", אלא בגלל הדילוג ל-1970 ומניפולציה בקטגוריות.
רק לפני כעשור, ב"מעריב" פעלו אחרת לגמרי. עשרות אישים נתבקשו להרכיב את הנבחרת שלהם, דבר שאפשר לקוראים רבים למצוא רשימה להזדהות עמה. אני זוכר עד היום דווקא את הנבחרת של יוסי שריד, שכלל יחד ב-11 שלו את שני הפייבוריטים שלי: אברהם מנצ'ל ואורי מלמיליאן. שניהם מספרי 8 גאוניים שראו מהמגרש מה שאפילו הקהל ביציע לא ראה.
הכשל העיקרי במשדר ביום העצמאות היה שלאיש מכל העוסקים במלאכה לא היה מושג מה היה במקומותינו ב-22 השנים הראשונות. ניחא שלא הייתה סבלנות לצרף לצוות "חתיארים שמבלבלים את המוח". אבל אתם עיתונאים, רבאק. יש ויקיפדיה.
מצד שני, למה בעצם להתאמץ? עבור כמה סנילים שבלאו הכי לא זוכרים דבר? אפשר לחפף עם פלסטר שנקרא יעקב חודורוב ויאללה כיסינו. אפשר לעבור ל-1970. אלא שבכך נותר טעם מר בפיהם של צופים מבוגרים, שמבחינתם עם כל הכבוד למונדיאל 1970, או האולימפיאדה שבעקבותיו. הדרמה של מוקדמות אולימפיאדת 1960 הייתה זו שטלטלה את הכדורגל הישראלי, תחת שרביטו של גדול המאמנים שדרך אי פעם על אדמת ישראל – גיולה מאנדי.
לאחר שני הפסדים במוקדמות לוויילס בשנת 1958, בהם בלטה רק ה"אווירונאוטיקה" של חודורוב. החלו לטפטף שמועות על הבאת מאמן נבחרת הפלא ההונגרית. ואכן, האגדה הפכה למציאות. "משיח בא". מאנדי עשה מהפכה בהרכב. הביא כמגן שמאלי את בלם מכבי נתניה, צבי מויססקו, וכמגן ימני את הרץ הימני של הפועל ירושלים, מרדכי בנבנישתי. את אמציה לבקוביץ' העביר לתפקידו הטבעי בהפועל תל אביב – הבלם.
לצד לבקוביץ', כרץ שמאלי הציב את חברו לקבוצה גדעון טיש. קשר הגנתי קשוח, בלתי עביר עם בעיטת עונשין שטוחת מסלול ורבת עוצמה, עם נטייה חזקה לחדירה בין החיבורים. עד כדי כך שכל שריקה ברדיוס 45 מטר לטובת התקפת הפועל ת"א, הייתה שאגה ("טי-שששש") שנשמעה היטב בכל אצטדיון המכביה. (בלומפילד אז היה בבניה על חורבות באסה).
#Onthisday in 1899 #Hungary national team player, Gyula Mándi, was born.
— Football Makes History (@MakesFootball) January 21, 2021
Mándi survived #WW2 after being successfully rescued from a #Nazi transit camp by his brother-in-law.
Which other #football stories of survival and resistance during WWII matter? pic.twitter.com/mrhSnSmOUX
גם ההישגים לא איחרו להגיע. תיקו עם אוסטריה ופולין, ניצחון 0:4 מזהיר מול אנגליה הצעירה, שכל שחקניה יככבו בעתיד הקרוב בנבחרת אנגליה ומשחק בפתיחת המכביה מול יובנטוס, במשחק שהסתיים בתיקו 3:3, אך ישראל הציגה משחק ענק שהורגשה בו כבר ה"פפריקה ההונגרית". בנבחרת היו משכמם ומעלה שני שחקנים שמנדי קידם מקבוצה פרובינציונלית משוגעת, שמביסה את כל הגדולות אך מפסידה לקטנות. השחקנים: אהרון עמר (אז כתבו אמר) ואברהם מנצ'ל, הקבוצה הייתה מכבי חיפה.
במוקדמות האולימפיאדה הביסה ישראל את קפריסין 1:6 ועלתה לגמר מול יוון והאלופה האולימפית שבדרך, יוגוסלביה. בבית סיימנו בתיקו מפתיע 2:2 ויצאנו לגומלין בבלגרד בתחושה של צאן בדרכו לטבח. הרי בפעם הקודמת במוסקבה ב-1956 ספגנו חמישייה, ובוורוצלב 7:2 נגד פולין. הפסימיות גרמה אפילו לרדיו להשאיר את נחמיה בן אברהם בבית. המזוכיסטים יכלו לשמוע במקוטע, בגלים קצרים, בין צפצוף לשריקה, את ניסים קיוויתי שנשלח לבלגרד מלונדון, משדר באדיבות השעה העברית של ה-BBC.
אחרי שדקות ארוכות שמענו בעיקר את המילה חודורוב, נשמע פעמיים בצעקה משתנקת השם רפי לוי ובאצטדיון הושלך הס. האסיסט בשער הניצחון 1:2 היה בבעיטת שוער של חודורוב. ישראל רשמה את גדול ניצחונותיה במשחק רשמי על האלופה המיועדת בביתה. רק תיקו באתונה מנע מישראל הבלתי מנוצחת לעלות לאולימפיאדה על חשבון יוגוסלביה בגלל הפרש שערים לאחר שיוגוסלביה ניצחה את יוון פעמיים.
במשדר המסכם את שנות המדינה: מנדי, אברהם מנצ'ל, ואהרון עמר שטל בנין היה הקאבר שלו – יוק. וגם בנבנישתי, שאחרי ירושלים, היה המנוע של העולה האלופה הפועל רמת גן. ואם כבר בוחרים בחודורוב, איך אפשר להחמיץ את סיפור שער האליפות מול הפועל טבריה במכתש בגבעתיים, שנכבש מרגליו, בגיל 40. לא בפנדל, אלא בבעיטת עונשין מחוץ לרחבה בדקה ה-87 של המשחק האחרון במצב של 0:0.
ממחדל למניפולציה: מתכנני המשדר בערוץ הספורט ידעו היטב כי לו היו בוחרים רביעית הגנה בהצבעה אחת, גם צבי רוזן וגם אמציה לבקוביץ' היו מקדימים בהרבה את אלון חרזי. דוד פרימו שיחק בנבחרת כמגן ימני לא פחות שנים מאשר כבלם. פרימו ומוצי ליאון כיכבו שנים בתודעה כצמד מגני ישראל לצדו של לבקוביץ', שיחד עם טיש ייצבו לישראל הגנת ברזל מתואמת שרובה, כמו גם חודורוב, תוצרת הפועל תל אביב. לכן נכון היה לאפשר לפרימו להיבחר כמגן ולפנות מקום כבלם לרוזן או לבקוביץ', העולים על חרזי עם כל הכבוד ויש אליו כבוד.
המשדר היה רווי נוסטלגיה ומענג, חרף הליקויים. רוב הבחירות מתקבלות על הדעת. אבל הליקוי הכי גדול הוא שרק מי שלא הכיר את בית"ר ירושלים של שנות השישים, עם 8,000 אוהדים על העצים והבתים בימק"א, אבל עם כדורגל שעיקרו התלהבות והברקות יחידים, יכול להתעלם מהמהפך המקצועי הדרמטי שחולל בה ילד צנום אחד משכונת ממילא.
אלי אוחנה היה חלוץ מצויין וסקורר קר רוח, אם כי לטעמי לא בטוח שהוא צריך להקדים את גדעון דמתי, אלון מזרחי, עודד מכנס, ראובן עטר, זאהי ארמלי, חיים רביבו, משה סיני, שייע פייגנבוים או שייע גלזר. אבל מי שהפך את בית"ר לקבוצה טכנית מלהיבה עם כדורגל מרהיב עיניים היה מלמיליאן. אמנם, גם לאייל ברקוביץ' הייתה ראית משחק פנומנלית, אבל חסרה לו העוצמה בבעיטה.
זה התבטא לא רק בבעיטות העונשין, השערים מרחוק תוך כדי ריצה, והקרנות שאורי אהב להבקיע מהן ישירות, "הבננות" המפורסמות, אלא בעיקר המסירות הארוכות והמדויקות על המילימטר לקיצונים (תוך לקיחה בחשבון של מהירות הריצה), ועוד יותר המסירות החדות במרכז שמשחילות את הכדור כמו חוט במחט לחלוץ שמוצא עצמו לבד מול שוער.
מבחינתי, אורי מלמיליאן הוא ב"גדול" גדול שחקני ישראל בכל הזמנים. וכל תכנית שלא מכירה בכך, היא בעיני תכנית שפספסה מול שער ריק. נדמה לי שגם מוטי חביב ניסה בשידור לומר משהו בכוון, אבל הצעירים שהיו שם סתמו לו את הפה.
מה דעתך על הכתבה?