מדאבור עד רוסיה: על הקשר בין תוצאות הנבחרת לקיטוב הפוליטי

הנבחרת שמה את הפרשה מאחור? דאבור | ברני ארדוב

התוצאות של נבחרת ישראל בשבוע האחרון על המגרש משקפות גם את הקוטביות מחוצה לו. דנה פאן לוזון מסבירה את הניצחון הגדול על אוסטריה והתבוסה לדנמרק מתחברים לפרשת מונס דאבור ואפילו לסאגת הזהב של לינוי אשרם

שבוע סוער עבר על נבחרת ישראל, ונראה שהתוצאות המנוגדות של שני המשחקים לא יכולות לשקף טוב יותר את המציאות החברתית שלנו.

עוד לפני הניצחון הגדול על אוסטריה, הנבחרת הייתה צריכה להתמודד עם חילוקי הדעות וההתבטאויות החברתיות הפוליטיות הנוקבות, שהמשיכו לצוף בעקבות התבטאותו של מונס דאבור ביחס למהומות בעת מבצע "שומר החומות". היו מי שראו בניצחונה של הנבחרת ובכיבוש הגול של דאבור תשובה ניצחת לדמוקרטיה, שמחו שדאבור כן הצליח לכבוש ולתפקד תחת הלחץ הציבורי וראו בכיבוש הגול שלו תגובה ראויה לגזענות כלפי ערבים. מנגד, יש את אלו שהתקשו לשמוח, פצחו בקריאות בוז או כתבו בפוסטים שונים ברשתות כי לא ראוי שהוא יתלבש, ובוודאי שלא ישחק בנבחרת ישראל.

הפוליטיקה בישראל לא מצליחה להישאר מחוץ למגרש הכדורגל, ולא רק שם. בשבועות האחרונים היא דורכת גם במקומות מאוד רגישים, וכמו תמיד היא מפלגת אותנו לקבוצות המוכרות של שמאל וימין. יש שיגידו שהפוליטיקה והכדורגל מעורבבים זה בזה עוד משכבר הימים. זו אמרה שיש בה לא מעט מן האמת, והשאלה שצריך לשאול היא האם אי פעם המצב הזה ישתנה. איך זה שאנחנו שוב ושוב מגיעים לאותם מקומות לא טובים ומקוטבים שקורעים אותנו מבפנים? מדוע אנו לא לומדים מניסיון העבר?

כולם מיהרו להגיב על הפרשה – פרשנים פוליטיים, חברי כנסת משני צידי המפה וגם אוהדים רבים שלא חסכו את דעתם. בואו נודה בקול רם – אנחנו חווים את המציאות המקוטבת הזו בלופ, ולא יהיה זה מופרך להניח שזו לא תהיה הפעם האחרונה. מבלי לתפוס עמדה כזו או אחרת, את אלו שמעתם מספיק, רק אומר שהיה מתסכל לראות את המציאות המפולגת מבעד לעיני הנבחרת. בדיוק כשחשבתי כמה זה קשה, גיליתי שהיא לא היחידה שנלחמת להצליח להחזיק את תפקידה כמגשרת. גם באולימפיאדה, אולי הסמל הגדול בעולם הספורט לאחדות, התגלעו קשיים דומים.

מטרתם של המשחקים האולימפיים היא לייצר סולידריות בקרב אנשי העולם הגדול, לחנך את הדור הצעיר ולתרגל דרך הספורט את המסר שמדינות שונות ולאומים שונים יכולים לחיות בשלום. הרי חמש הטבעות המשולבות אחת בשנייה מסמלות את האחדות הזאת. אלא שמה שרואים בשטח מגובה במחקרים – הלחץ לנצח במשחקים האולימפיים עצום ויכול להחמיר את היחסים בין נבחרות ומדינות שונות. האולימפיאדה היא בעצם מצעד הלאומים הגדול ביותר שיש. טקס הפתיחה המרשים, שבו צועדות המדינות עם הדגל, מעצים את הזהות הנפרדת ואת גאוות הלאום האישית והשונה של כל מדינה.

זה לא תמיד היה כך. המשחקים האולימפיים הראשונים בעידן המודרני נערכו ביוון ב-1896. אנשים מ-14 מדינות התחרו זה בזה, אבל בשם עצמם, כאינדיבידואלים ולא כנציגי המדינה שלהם. רק ב-1906 הפכה התחרות לכזו שזהות נציגיה מייצגת בעיקר את המדינה והלאום. ייצוג כזה מושך עניין של הרבה יותר אנשים ומקל עליהם להתחבר לתחרות, כי הם מזדהים עם סמל משותף, עם הדגל ולא עם המתחרה עצמו, אבל זה מה שגם יש בו מן החיסרון שמפלג ומדגיש שיש כאן קבוצות של מדינות שונות.

ג'סי אואנס באולימפיאדת ברלין 1936
ביטוי בוטה לפוליטיקה. ג'סי אואנס באולימפיאדת ברלין | אימג'בנק GettyImages, Central Press

הטבעות המשולבות זו בזו הבאות לסמל אחווה וחיבור נמצאות במתח מתמיד עם סנטימנטים לאומיים שונים של כל מדינה. יש לזה אפילו שם מחקרי: פרדוקס האולימפיאדה.

אף על פי שהמוטו של המשחקים ב-2008 בבייג'ינג היה "עולם אחד, חלום אחד", החוקרת שירלי שנג ועמיתיה מאוניברסיטאות שונות בסין מצאו כי המשחקים גרמו לתושבי סין לתפוס את הבדלי התרבויות בין המערב למזרח באופן קיצוני יותר, ולהעדיף את הזהות של קבוצתם הפנימית. האולימפיאדה לא ממש הצליחה במשימתה וההבדלים רק הורגשו כמתחזקים. עוד הרבה לפני כן, באולימפיאדת ברלין 1936, אדולף היטלר קיווה לנצל את האירוע כדי להמחיש את עליונותו של העם הגרמני, ונטש בזעם את האצטדיון לאחר זכיותיו של ג'סי אואנס. אבל לא צריך ללכת לאחור – רק לפני מספר שבועות ראינו איך בקלות הרוחות יכולות לסעור בין מדינות לאחר הזכייה של לינוי אשרם במדליית הזהב. נראה היה שהרוח הספורטיבית לא צלחה באותם רגעים, בלשון המעטה.

יחד עם זאת, החוקרים אומרים כי התחרות באולימפיאדה כן מהווה בסיס טוב לשיתוף פעולה. זהו גם המסר של ספר חדש שיצא לאור ממש השבוע בשם "The Power of Us". גם אם יש תחרות בין הספורטאים ובין המדינות, אומרים החוקרים, היא מאפשרת בכל זאת את הקרקע לשיתוף ואחווה, בשל העובדה שישנים חוקים שמוסכמים על כל הצדדים. בסופו של דבר, באולימפיאדה או במשחק הכדורגל כל אחד מהצדדים בוחר באופציה של להתחרות זה בזה במקום האופציה להילחם. ראינו שבאירוע עם אשרם והנבחרת הרוסית לא היינו מצליחים לסיים את הסאגה, אם לא הייתה בסופו של דבר הסכמה ברורה לכך שיש ועדה, יש חוקים והם אלו שנותנים את המילה האחרונה.

לינוי אשרם מתעמלת אומנותית ישראלית מקבלת מדליית זהב מידי אלכס גלעדי
אפשר למצוא את הטוב אפילו בסיפור הזה. אשרם | אימג'בנק GettyImages, Laurence Griffiths

החוקרים באים עם מסר מאוד ברור בנושא המחקר של האולימפיאדה – גם אם יש קבוצות שונות ולכל קבוצה יש זהות משלה אפשר לשתף פעולה, אבל זה מצריך הסכמה. האולימפיאדה, הם טוענים, מזכירה ברמה עמוקה יותר שתחרות היא בסופו של דבר, באופן פרדוקסלי, קרקע שאפשר לשתף בה פעולה. אלו בעצם המסרים שהחוקרים הפסיכולוגים החברתיים מציעים גם להעביר למנהיגים ולפוליטיקאים – רוצים להצליח להתנהל בין קבוצות שונות במקום להתנגח במלחמות דמים ושנאה? נסו ליצר ביחד חוקי משחק משותפים מוסכמים.

אז במשחק הראשון הנבחרת רשמה ניצחון יפה ובשני נחלה תבוסה כואבת. התוצאות אמנם היו מאוד קוטביות, כמו המציאות הפוליטית, אבל הנבחרת גם יישמה באיזשהו מקום את עצת החוקרים – היא בחרה לשחק ולא להילחם.

הכותבת בעלת תואר ראשון בתקשורת, כלכלה ופסיכולוגיה.