תיירי הנרי אמר פעם ש"בכדורגל, תמיד ישפטו אותך לפי המשחק האחרון שלך". וילי רוטנשטיינר אכל לנו את הראש עם המילה "process" (תהליך), שבמשחק האחרון שלו אתמול הנבחרת נראתה כמו במשחק האחרון של אלישע לוי כמאמן נבחרת, וכל "התהליך" נראה כמעט מגוחך.
אתמול זו הייתה נבחרת מטולאת, עם שחקנים שלא חלמו לקבל זימון לסגל הנבחרת, בוודאי שלא לפתוח בהרכב; עם סגל שהיה בו שחקן פחות מהמתחייב בפרוטוקול (ואם ביברס נאתכו לא כשיר, אז היו בו שניים פחות); עם שלושה בלמים שאף אחד מהם אינו טבעי ועדיין שלושה בלמים במשחק ביתי מול איי פארו; עם קטעים מביכים שבו אנחנו מסתגרים ואיי פארו מנסה להשיג שוויון ושער אחד בלבד – מתוך שלושה – ממהלך כדורגל שלא קשור למצב נייח.
אין משהו מרתיח יותר אוהד כדורגל ישראלי עם זיכרון ארוך – אני צופה בנבחרת ישראל מאז 1973 – מגניבת דעת מתמשכת.
חגיגת המקום השלישי שהושגה בעיקר בזכות ניצחונה של סקוטלנד באוסטריה (אצלנו היא לקחה רק נקודה), שווה לחגיגת קמפיין האין הפסדים אצל אברהם גרנט במוקדמות מונדיאל 2006, גם שם סיימה ישראל במקום השלישי לפני אירלנד, אבל לא ניצחה אף אחת מהגדולות. כאן ישראל לקחה 12 מה-16 הנקודות מול החלשות ועוד 4 נקודות מתוך 12 מול היריבות העיקריות שלה (כמו אוסטריה), בעוד שסקוטלנד לקחה מולן 8 ועוד 3 בונוס מדנמרק. איך אפשר לחגוג מקום שלישי עם 21 שערי חובה, כשסקוטלנד מסיימת שנייה, עם 7 נקודות יותר ורק 7 שערי חובה?
כדי לסכם תהליך צריך לבחון את תוצאותיו וגם את נראותו, והכל ביחס לעבר. הנבחרת משעשעת יותר? את מי? 6,800 צופים מתוך 14,000 מקומות ישיבה אפשריים הגיעו אתמול למשחק של נבחרת ישראל. ב-1999 הגיעה כמעט כמות כזו למשחק החוץ בלימסול.
רבות דובר על הקיבעון של וילי רוטנשטיינר. תפיסת העולם המצדיקה קיבעון מדברת על כך שאסור להפוך נבחרת לתחנת רכבת וקשה להתקדם אם לא מריצים הרכב קבוע שיתגבר על מיעוט המפגשים והאימונים בעזרת תיאום נרכש.
העניין הוא כי בנבחרת ישראל מדובר בקלישאה, אם לא יותר מזה. נבחרת ישראל בקמפיין מוקדמות המונדיאל שיחקה לרוב עם 8 שחקני הרכב קבועים: מרציאנו בשער, דסה ומנחם ווינג-בקים, נאתכו ודור פרץ קשרי אמצע, מנור סולומון לפניהם, זהבי ודאבור בהתקפה. התחלופה הייתה בבלמים, תחלופה לא נורמלית, חגיגת בלמים.
ב-10 משחקים, שנפרסו על פני 4 מפגשים בלבד (כלומר, התכנסות שכללה בכל פעם 2-3 משחקים), שיחקו בנבחרת 8 בלמים שונים ולסגל זומנו עוד 5. כלומר, 13 בלמים בארבעה מפגשים. את הקמפיין סיימה הנבחרת עם הבלמים אוראל דגני שהחל את הקריירה שלו כמגן ימני; ניר ביטון שהחל את הקריירה שלו כקשר אחורי; חאתם אלחמיד שהחל את הקריירה שלו כחלוץ. שחקנים שהגנה היא לא בסיס התפתחותם, שהוסטו לתפקידי בלם בעיקר בגלל איטיות ומבנה גוף, שכולם בני 30 פלוס (החליף אותם איתן טיבי בן ה-34), ששיחקו בקמפיינים קודמים, הם אלה שעלו בהרכב בסיום הקמפיין אתמול.
שני השערים שספגה ישראל (שוב, מאיי פארו) היו כתוצאה ישירה מכיסוי לקוי, מטיפול רע בכדור, מיוהרה. והמדהים הוא שלמרות ההטלאה המתמשכת הזו בתפקידים הכי בעייתיים בכדורגל הישראלי, היו כאמור עוד 5 בלמים שזומנו ולא שיחקו כלל: אור בלוריאן, אורי דהן, אדי גוטליב, עידן נחמיאס ושחר פיבן. חלקם בלמים בנפשם.
ולמרות הקיבעון בהרכב שיחקו בקמפיין הזה 31 שחקנים ועוד 13 זומנו ולא שיחקו כלל. בהשוואה לקמפיין האחרון של אלישע לוי, מדובר בהתקדמות: 44 שחקנים שעברו בסגל לעומת 53 (39 שיחקו), אבל זו ירידה של 25 אחוז, לא ירידה כזו דרמטית. בואו נבחן את זה למשל מול דנמרק, זו שעלתה למונדיאל מהבית הישראלי. היא שיתפה 34 שחקנים, ארבעה חדשים לגמרי במשחק האחרון שלה אתמול מול סקוטלנד ובסך הכול עברו בסגל שלה 41 שחקנים (כשבאמצע היה לה יורו שבו היא הגיעה לחצי הגמר). העקביות הדנית מרשימה כי בסופו של דבר, היא החזיקה סגל קבוע למשחקים החשובים – הרבה יותר קבוע מזה של רוטנשטיינר – והתפרעה קצת רק אחרי שהבטיחה את עלייתה.
שחקנים שזומנו לסגל במפגש הראשון של דנמרק, התחילו לשחק בהדרגה. כמעט ולא זומנו שחקנים חדשים. אצל רוטנשטיינר זומנו מדי התכנסות שחקנים חדשים, אבל רובם לא שיחקו וכששיחקו זה לא היה בהדרגה: הם מיד הושלכו למים העמוקים. אביב אברהם בתפקיד של ביברס נאתכו, למשל.
האם התקדמנו גם ברמת המשחק? יש שיגידו שכן, כי אנחנו כובשים יותר. השאלה היא האם הנבחרת השתחררה מהתלות בערן זהבי (הכובש המרכזי בשלושת הקמפיינים האחרונים), והתשובה היא "בערך". בקמפיין האחרון כבש זהבי 8 שערים מתוך ה-20 שהיא כבשה כשהוא שיחק, שזה 40 אחוז משערי הנבחרת. בקמפיין ליגת האומות האחרון הוא כבש 5 מ-7 (71 אחוז) ובקמפיין מוקדמות היורו הוא כבש 11 מ-16 (69 אחוז). יש ירידה, ועדיין 24 שערים מתוך 43 (56 אחוז) זה המון.
ההתקדמות היחידה שנרשמה היא השתלבותו של מואנס דאבור במספרים שהשיגה הנבחרת, עם 6 שערים בקמפיין האחרון ב-6 משחקים שונים. אבל לא בטוח שהרווחנו את דאבור לקמפיין הבא, בגלל התנהגות חלק מהקהל כלפיו. לא מנור סולומון ולא שון וייסמן – 4 שערים לשניהם יחד – נתנו את מה שמקווה מהם בקמפיין הזה. דור פרץ עם 3 שערים לבדו, כבש כמעט כמו שניהם. להתבסס על שלושה שחקנים שכובשים יחד 17 שערים מתוך 23, זה לא מראה גרף של התקדמות.
שיטת המשחק – 3 בלמים, שני שחקני קו, קשר עושה משחק בעמדת הקישור האחורית ביותר, שחקן 50/50 נייד לפניו, קשר מרכזי שבורח לאגפים ושני חלוצים – כשלה. כל עוד נאתכו היה על המגרש, הנבחרת הצליחה לצאת מהגנה להתקפה במשחק מעבר מאורגן ויחסית מהיר. כשהוא התעייף, נוצר בור במרכז המגרש, הנבחרת התבססה על העברת כדורים מהגנה להתקפה וכשלחצו את הבלמים, גם זה לא קרה, והנבחרת נדחקה לשערה. מה שיועד להיות מערך שנבנה עבור המהירות וההצטרפות של דסה וטואטחה אי שם בקמפיין ליגת האומות הראשון, הפך להיות אילוץ בעמדת הווינג-בק השמאלי, לפעמים בדמות שחקנים איטיים ולפעמים של שחקנים שמתקשים להצטרף.
רק במשחק האחרון, עם סוף פודגוראנו, העז רוטנשטיינר להציב שחקן שמתאים למערך הזה – שחקן קו נייד שנכנס לרחבה – ולא מגן תוקף. לשים מגינים בתפקיד כזה היה אפשר לעשות גם בקו 4 בהגנה. ב-0:5 של ישראל על אוסטריה ב-99 שיחק שלמה שרף עם אלון חזן ונג'ואן גרייב בתפקיד הווינג-בקים.
התופעה לפיה חובבי כדורגל בישראל מתלהבים מסגנון התקפי, גם על חשבון הצלחה, אינה חדשה. המציאות היא שההצלחות של נבחרת ישראל בעבר באו כתוצאה ממערך הרבה יותר מבוקר. הנבחרת העפילה למונדיאל ב-1970 כשגם החלוץ המרכזי שלה (פיינגבוים) היה בעברו מגן וכל הבלמים שלה פוזרו במקומות שונים במגרש; היא העפילה לאולימפיאדה ב-76' עם חלוץ נסוג (מוישיק שווייצר) ורק שני שחקני התקפה מובהקים, כשכל היריבות שיחקו עם 3 חלוצים; היא הגיעה כמעט למונדיאל 1990 עם ניצחון בודד (במשחק הראשון) ועוד 4 תוצאות תיקו, כשאת אלי אוחנה ורוני רוזנטל עוטפים שחקנים בעלי אוריינטציה הגנתית וגם הקמפיין "המזהיר" של אברהם גרנט הושג עם יותר שחקנים הגנתיים במהותם ומשחק מאוד מבוקר (שלא מנע את הטעויות הקבועות בהגנה) עד הגנתי.
העניין הוא שגם באוריינטציה פסבדו-התקפית לא נוסו יותר מדי אופציות התקפיות חדשות. דולב חזיזה, ליאל עבדה, עומר אצילי ואפילו שון וייסמן, קיבלו רסיסי הזדמנויות, חמודי כנעאן וגבי קניקובסקי לא, וליאור רפאלוב בכלל לא זומן. אנחנו מסיימים את הקמפיין הזה מבלי שהרווחנו כמעט שחקני התקפה חדשים. גם לא שוער.
אפשר להגיד שאופיר מרציאנו הציל אותנו בהרבה מקרים מתבוסות שהיו הופכות את סיכום הקמפיין הזה בהתעסקות בשיאי ספיגה חסרי תקדים, אבל הוא גם ספג הרבה שערים שלא סופגים ברמה בינלאומית. בגיל 32, כשהוא לא משחק כלל בקבוצה שלו, אתה תוהה אם לא היה שווה לתת לדניאל פרץ, שנקטף מהנבחרת הצעירה מבלי ששיחק אפילו דקה, לקבל הזדמנות במשחק כמו של אתמול, רק כדי שנדע אם מדובר בשוער עתיד או עוד תופעה חולפת. אני בטוח שהוא לא היה הודף יותר גרוע את הכדור שהדף מרציאנו למרכז הרחבה שהביא לשער הראשון של הפרואנים.
מאז עמנואל שפר ב-1970 לא הצליחו אדמונד שמילוביץ', דוביד שוייצר, ג'ק מנסל, יוסל'ה מירמוביץ', ש.ג, שלמה שרף, ריצ'רד נילסן, אברהם גרנט, דרור קשטן, אלי גוטמן, ואלישע לוי להביא אותנו למונדיאל. גם וילי רוטנשטיינר לא הצליח.
הוא כן הצליח להחזיר את האמון של השחקנים בנבחרת, ליצוק בתוכה סטנדרטים גבוהים של מקצוענות, ולטפל באופן מדויק בבעיות פרסונליות (החזרת ערן זהבי, פרשת הקזינו בפולין, "הבוסים", פרשת חתונתו של מונס דאבור ופרשת ציוציו), אבל הוא לא הצליח להפוך את נבחרת לקבוצת כדורגל טובה. זה ההבדל בין מפקד בסיס למפקד חטיבה: אחד הופך את הבסיס למקום טוב לשהות בו והשני הופך את החיילים למנצחים.
וילי רוטנשטיינר הוא לא מאמן כדורגל, הוא מנהל טכני. צריך לקוות שהקמפיין האחרון שכנע את כולנו שצריך פה מאמן.
