1. בשורה התחתונה ספגנו שני שערים בבית, וחילצנו תיקו מול נבחרת שבמצבה היינו צריכים לנצח, תיקו שיכול למנוע מאיתנו העפלה היסטורית לדרג א' בליגת האומות, שיהיה משול להעפלת נבחרת הטניס שלנו לחצי גמר גביע דייויס ב-2009 – חד פעמי ומקרי בהחלט.
ובכל זאת, מתחילים לזהות שינוי קל, אבל ממש קל, בתפיסה. נבחרת ישראל שיחקה אתמול על מנת לנצח, לא הצליחה לנצל יתרון משמעותי בין ההתקפה שלה להגנה האיסלנדית, אבל לא הפסיקה לרגע לחתור לשער, גם במחיר בורות בהגנה. היה במשחק שלה משהו שהוא שלמה שרפי (בהשפעת שום) שבהשקפתו טען – גם אם לא אמר זאת בפירוש – ש-3:4 עדיף תמיד על 0:1, גם אם זו אותה תוצאה.
דורון ליידנר הוא מגן התקפי יוצא מן הכלל – נראה יותר טוב אפילו מטאלב טוואטחה – אבל חוליה חסרה בהגנה. אתמול הצטרף אליו ביצירת הבורות גם אלי דסה, אבל בואו נגיד שזה היה יום לא מוצלח של דסה, שהוא בכל זאת מגן מוערך בהולנד וגם משחק שם, שזה בכלל חשוב לשחקן הגנה ישראלי. גם חוסר הזהות המובהק בין שלושת הקשרים, מי הגרזן, מי עושה משחק ולאן הלך לאיבוד הבוקס-טו-בוקס, השאיר שטחים אליהם היו יכולים היו האיסלנדים להיכנס. רק הכניסה של מחמוד ג'אבר, דווקא הוא, שינתה קצת את כללי המשחק. עד אז היה נדמה שאנחנו מרובי נגרים, למרות המטרה במשחק – לשחק התקפי כדי ליהנות את הקהל וגם כדי לנצח – ואפשר למצוא ציוות מוצלח יותר, למשל אם מכניסים לשם שחקנים עם שליטה בכדור או יכולת מסירה לשטחים, או שחקנים שלמען השם שיחקו העונה.
איפה הבלמים פה? הם היו הפחות בעייתיים במשחק ההגנה של הנבחרת ועשו הכי מעט טעויות, אם בכלל. מיגל ויטור הוא הבלם הכי פחות בעייתי ששיחק בנבחרת בשנים האחרונות, אבל זה עדיין לא הבלם שישנה את חיינו לנצח. ובכלל, הבעיה הייתה מאחוריהם, בעמדת השוער.
אין נבחרת שהייתה מעדיפה שוער מקומי על שוער שהגיע השנה לגמר של מפעל אירופי, אבל השאלה היא מה המחיר. אופיר מרציאנו שמט אתמול כדור שהוביל לשער הראשון וגם בשער השני הכדור חלף ממש בסמוך לגופו, והוא לא הגיב. עיקר הבעיה הייתה עוד קודם. לאחר שער היתרון המוצדק של הנבחרת ולאחר שכמעט כבשה שוב, חזרה איסלנד למשחק וזה התחיל בהגבהה לא חזקה שמרציאנו העדיף לא לצאת אליה ונותר תקוע על קו השער. מי שהגיע לכדור, אך בקושי, היה מיגל ויטור שהרחיק לקרן. אחר כך באה עוד הגבהה שהבלם בקושי הרחיק והמומנטום במגרש השתנה והוביל לבסוף לשער השוויון.
שוער, עוד לפני שהוא מבצע את עבודתו ולפעמים גם מעבר לה, הוא חיישן הביטחון. אם השוער הססן, מבצע טעויות פשוטות ונראה חסר בטחון, גם ההגנה שלו תהיה כזו. היא תידרש לשמור עליו במקום לסמוך עליו וכל תכנית המשחק תלך לאיבוד. זה גם משדר ליריב שאפשר להעז כי היריבה גרוגית, פגיעה, נכשלת בפעולות פשוטות. אפשר להתפעם מההצלות שלו – אינסטינקט חייתי – אבל מה זה שווה אם הפעולות הפשוטות מייצרות שערים? בסוף זה מתקזז.
האם יש עתודה? קשה לומר, אבל אם לא ננסה לבדוק, איך נדע? משחקי ליגת האומות באו כתחליף למשחקי הידידות, והם למעשה משחקים שבהם מריצים שחקנים חדשים. רק בישראל הפכו את ליגת האומות לפלטפורמה לסיכוי נוסף להגיע למפעל גדול. כבר במשחק הקרוב מול אלבניה, אלון חזן צריך לנסות את עומרי גלזר, שוער העונה בליגת העל, כי חייבים לנסות כל הזמן דברים חדשים עד שמתקבעים על משהו יציב. יכול להיות שבסוף יגלו שאין על מרציאנו, אבל חייבים להפוך כל אבן כדי לייצר הרכב מנצח, גם בדרך הזו.
2. נדמה ששון וייסמן פתר אתמול בנוכחותו האנרגטית את הבעיה הקשה שיוצר מונס דאבור לנבחרת ישראל, לא רק למאמן הלאומי. דאבור הכניס את קברניטי הנבחרת – בוודאי את עצמו – לבעיה קשה בהתבטאות שלו לפני שנה בתחילת מבצע "שומר החומות". לא יעזרו השיחות שלו עם השחקנים, עם אנשי ההתאחדות, עם המאמן. כבר לא בטוח שתעזור הבהרה או התנצלות פומבית. יש קהל שלא יסלח לדאבור על ההתבטאויות שלו, ויש גם קהל שמגיע במיוחד כדי להביע זאת באוזניו. בסוף השחקן מתפקד פחות טוב, נטול אנרגיות, וכשהוא מוחלף, קורע את הטייפים שעוטפים אותם, משליך אותם ויורק. את שאט הנפש שלו רואים, של הקהל שומעים. זה מייצר אנטגוניזם בלתי פתור.
אף מאמן או מנהל מקצועי, בוודאי יו"ר התאחדות שמייצגת גם את המגזר הערבי, לא ייקח על עצמו את ניפויו של דאבור. זכותו להביע דעה, זו מדינה דמוקרטית, אבל זו גם זכותו של הקהל להביע את מה שהוא חושב על הדעה של דאבור, גם אם זה נראה הזוי ששורקים בוז לשחקן נבחרת ישראל ולאחרים מריעים. אם יורידו את דאבור לספסל, יהיה גם מי שיגיד שזה משול לעונש ואם הוא יפרוש, אז בכלל. לכן היכולת של וייסמן אתמול תוריד – אפשר לקוות – את הלהבות. כמו שוייסמן נראה הוא שווה הרכב בנבחרת, לפני דאבור, בוודאי עם שחקני אגף מוכשרים כמו מנור סולומון, ליאל עבדה או עומר אצילי. איפה נכניס את ערן זהבי לתוך כל הכישרון הזה? דיה לצרה טובה בשעתה.
3. יש עוד אנשים ששואלים "מה הקומבינה", כדי להבין איך אלון חזן הפך להיות מאמן נבחרת בלי שום רזומה כמאמן קבוצה. ובכן, אין שום קומבינה. ראינו אתמול נבחרת שמחה, יצירתית, שתוקפת כל הזמן, מייצרת וחותרת לניצחון. איסלנד, שנמצאת בכושר מזוויע, הייתה ב-2016 ביורו ובמונדיאל האחרון. אנחנו לא היינו בכלום.
אז למה חזן? כי מאמן נבחרת ומאמן קבוצה הן שתי ישויות נפרדות. מאמן קבוצה פוגש את חניכיו שש פעמים בשבוע, ומאמן נבחרת פוגש אותם בממוצע שש פעמים בחודשיים. מאמן נבחרת לא צריך ללמד אותם כדורגל – את זה הם מביאים מהקבוצות – אלא לבחור את השחקנים המתאימים למשימה, לנהל אותם, לחבר אותם ולהכניס בהם דגשים. בחלק מהנבחרות – גם הגדולות – בעולם, אין מאמני קבוצות דגולים. גארת' סאות'גייט או יוגי לב זו דוגמא אחת. עמנואל שפר, שסיים עונה בקבוצה רק פעם אחת בקריירה ולמעשה בקושי אימן קבוצות, הביא את נבחרת ישראל לאולימפיאדה ולמונדיאל. שפר הוכשר בנבחרות הצעירות וכך גם חזן.
האישיות של חזן, הגישה שלו למשחק, ההתרגשות שלו בהמנון, קנו אותי. ניהול החילופים קצת פחות (הכניסה המיותרת של גלזר, הכניסה המאוחרת של וייסמן וג'אבר). כמובן שהוא יישפט בסוף במבחן התוצאה, ובעיקר מה שיעשה החל ממרץ 23' במוקדמות היורו. בואו נעזוב את שאלת ה"למה" ונתמקד בשאלת ה"איך".
