נבחרת הנוער הנוכחית היא השלישית בתולדות הכדורגל הישראלי שהעפילה לאליפות אירופה. הראשונה הייתה הנבחרת של יוסי בניון ב-1997 שסיימה שלישית והשניה הייתה ב-2013 עם אלי אוחנה כמאמן ומיכאל אוחנה על הדשא כשחקן המרכזי בנבחרת שבאליפות עצמה לא באה לידי ביטוי.
אבל הרבה מעבר, הנושא כאן הוא השחקנים. עם יוסי בניון היו שחקנים דומיננטיים בנבחרת כמו עמוס סאסי ושלומי דהאן, זיו כבדה, לירון וילנר, כפיר פרטיאלי, שחקני הרכב באותה נבחרת שהלכו לאיבוד עם השנים ואפילו לא הצליחו לשרוד בליגת העל יותר מדי.
דווקא בנבחרת של 2013, שיחקו שחקנים כמו שון גולדברג, עאיד חבשי, דור פרץ, דן גלזר, רמזי ספורי, שגיב יחזקאל, דוד קלטינס ושון וייסמן, כאלה שמצאו את מקומם היטב בליגת שלנו וגם הגיעו לנבחרת. בסופו של יום, עם כל הכבוד להישגים, מה שמעניין זה כמות השחקנים שיתפתחו להיות שחקנים משמעותיים עבור הכדורגל הישראלי בעתיד.
זה המבחן הגדול ביותר של ההתאחדות לכדורגל, ליצור פלטפורמות לא רק לצעירים האלה שעלו לגמר, אלה לעוד הרבה צעירים מוכשרים בגילאים האלה שהולכים לאיבוד. זה מתחיל בצבא ונגמר במחסור במסגרות מתאימות כדי להתפתח. רבים שיורדים להתחשל בליגה הלאומית וליגה א', בקבוצות שמתנהלות רע ובמקרה הטוב חצי מקצועניות, מתקשים להתפתח ולהתפרנס ונופלים ללופ ששואב אותם החוצה ממההצלחה ואת חלקם מהכדורגל בכלל.
כולם יחזרו היום על המנטרה של "תנו לילדים האלה לשחק", היא נכונה אך לא תקרה. יש בכשרון הזה הרבה בוסר שבליגת ה"מאמנים לחודש" וסעיף פיטורים בהתראה של שבועיים זה לא ישים. הגדולות בטירוף להצלחות והקטנות שורדות מהיד לפה, זה לא יבוא מהקבוצות.
סיקרתי את אופיר חיים כמאמן הפועל תל אביב והפועל כפר סבא, ראיתי איך הוא מקבל את המשרה באדום בהתלהבות של הג'וב של החיים ואחרי 40 יום, עם תוצאות סבירות, נזרק ונכנס לדיכאון וחוסר רצון להיות חלק מהכדורגל יותר.
הוא עבר גם בהפועל כפר סבא, שם יצחק שום דרש שהנכד ישחק יותר וגם ביקש שהאימונים יהיו על מגרש שלם והבלמים האיטיים ישחקו גבוה אחרת הוא יילך הביתה, והוא הלך הביתה על זה, זה ג'ונגל שאי אפשר לפתור אותו ב"תנו לילדים לשחק".
זה יכול לבוא רק ממסגרת ראויה שתהיה לילדים האלה בשנים בהן הם לא מוצאים את עצמם, אם זה לנסות שוב ליגת מילואים מסודרת, הטבות לקבוצות שישלבו כמה שיותר צעירים ישראלים ופחות זרים או כל פיתרון אחר שרק יגרום לכך שהילדים הללו לא יילכו לאיבוד בין הכיסאות.
אז יאללה, כולנו בגאווה אדירה, מתרגשים, על סף דמעות מהרגעים האלה עם השחקנים והצוות בחו"ל והמשפחות בארץ. אין לנו הרבה רגעים כאלה ואנחנו נגדיל אותם ונהנה לחיות בסרט הזה עד הסוף, זאת זכותנו כלמודי סבל, אך במקביל, לא לשכוח, המשימה הכי חשובה בכל ההישג הזה עדיין לפנינו, וחובת ההתאחדות לכדורגל לדאוג לה, אם אפשר כבר מהעונה הקרובה.
מה דעתך על הכתבה?