ההישג המצוין של נבחרת הנוער והעפלה לגמר היורו עד גיל 19 העלה כמעט מיד את השאלה: מה קורה לכדורגלן הישראלי כשהוא מתבגר? התשובה המעצבנת: מה שהיה קורה ל-99% מאתנו, אילו רק היינו יכולים.
עוד לא נדמו קולות הגיל של חובבי כדורגל ישראלים עם שריקת הסיום של חצי גמר היורו לנוער, בו גברה ישראל על צרפת – וכבר התחילו התהיות: אם יש לנו נוער כזה איכותי, שיכול להדיח את צרפת החזקה מהיורו, מה לעזאזל קורה לו בהמשך הדרך שממקם את הנבחרת הבוגרת אי שם בין צפון מקדוניה לקפריסין?
התשובה פשוטה משרובנו נוטה לחשוב, אבל כדי לבחון את מה שקורה לשחקן הישראלי המתבגר ולא בחן, כדאי לשאול קודם מה קורה למשחק עצמו? במשחק מול צרפת ראינו נבחרות בעלות, פחות או יותר, אותו כושר גופני. למה? כי בגיל 18 הכושר הגופני בשיא ולכן מדובר – עם כל הכבוד למאמנים, המתקנים ולאותם "יסודות" חמקמקים שמדברים עליהם כבר שנים, בחבורה של נערים מוכשרים מישראל ומצרפת שהיכולת שלה לרוץ במשך 90 דקות היא כמעט זהה.
בגילאים מאוחרים יותר, המשחק הופך לאינטנסיבי הרבה יותר: לחץ, תנועה ללא כדור לשטחים מתים, עימותים פיזיים קשוחים יותר – ועוד אלמנטים שמרכיבים את כדורגל הבוגרים. כתוצאה מכך, השחקנים – ובוודאי אלה שרוצים לשחק ברמת הגבוהות של אירופה – הופכים מנערים מוכשרים שאוהבים ויודעים לשחק כדורגל, למקצוענים. מה זה מקצוען? תשאלו את טל בן חיים (הבלם), שחקן עם כישורים בינוניים שעשה סיבוב נפלא במועדוני הפאר של הליגה הטובה בעולם.
מקצוען, על אף שמקובל לחשוב שמדובר במי שלא מחפף באימונים, הוא לא אחד שמתאמן יותר מהאחרים (כלומר, לא רק), אלא אחד שמקדיש את חייו למקצוע: הוא ייכנס למיטה ב-22:00, יקפיד על תפריט בריאות (כמה פעמים ראיתם כינוס של קבוצות ישראליות בבתי מלון לארוחת שישי טובלת בסלטים, חלות והרבה שמן?), יקום ב-06:00 בבוקר לאימון קצר, יאכל ארוחת בוקר – ואז ייסע למועדון כדי לחזק כמה נקודות תורפה שלו, בטרם יתחיל האימון המשותף עם הצוות הרגיל.
עברו הזמנים שבהם היו כוכבי כדורגל כמו ג'ורג' בסט, פול גאסקוין או אפילו דייגו ארמנדו מראדונה. יש שני דברים משותפים לכל השמות דלעיל: שלושתם היו כוכבים פנומנליים (בעיקר מראדונה כמובן) ושלושתם – עם כל הכבוד לווירטואוזיות – לא היו משלימים אפילו מחצית בקצבי המשחק של ימינו. שחקנים נוטים לפשוט את החולצות בסוף המשחק: פעם היו ביניהם כאלה שהאקט הזה הסגיר אצלם כמה קילוגרמים עודפים מעל לקוח המותניים. היום כולם (כלומר, בעיקר ברמות הגבוהות של אירופה) נראים כמו רונאלדו: עם מעט מאוד אחוזי שומן ועם שרירים מפותחים באזורים ששחקני כדורגל של פעם (או חלק מהשחקנים בישראל של היום) אפילו לא ידעו שאפשר לפתח.
אז אחרי שהבנו מה קרה למשחק, בואו נראה מה קורה לכדורגלן הישראלי: השינוי לרעה מתחיל בצבא – ולא בגלל השירות אלא בגלל ההערצה: פתאום הרס"ר הקשוח שחיילים מפחים לעבור לידו, מחבק את הטירון החדש כאילו היה בנו, רק בשביל סלפי – שלא לומר כרטיס לדרבי בשבת. קצת מאוחר יותר מגיע גם הכסף הגדול – ואתו כל החבילה: רכב חדיש, שעון יוקרתי – וסליחה על ההחפצה, לרוב גם חברה יפה, מה עוד יכול גבר צעיר בן 20 לבקש?
אז כן, יש רבים שבגיל הזה חולמים על אירופה, אבל כשהם יוצאים הם מגלים שאירופה (בהכללה) אינה יבשת שבה ספורטאי מקצועי יכול לחגוג, מחוץ לימי הפגרה, עד שלוש לפנות בוקר, להקיץ בעשר, לתקוע שווארמה עוד לפני האימון – ולא לוותר גם בערב ולהוריד עם החבר'ה כמה צ'ייסרים במועדון. בודדים שורדים את המעבר הזה, שהוא קודם כל מנטאלי – וממשיכים להתקדם, למשל מהליגה הבלגית לפרימיירליג או לה ליגה. הרוב חוזרים לישראל מקץ שנתיים שלוש, מעוטרים בתואר "לגיונרים", דורשים את השכר שהרוויחו קודם לכן, אבל ביורו ולא בשקלים – ומתחילים ליהנות משארית חייהם ככדורגלנים מקצוענים בליגת העל בישראל.
אם מישהו קורא עכשיו את הדברים ומסנן איזו קללה על פריכותם המנטאלית (שמתורגמת לנחיתות פיזית, עובדה שלנבחרות הבוגרים שלנו נגמר האוויר בריאות באזור הדקה ה-70, לכן אנו מרבים לספוג בדקות הסיום מול נבחרות כאוסטריה או סקוטלנד, שההבדל הכמעט יחידי בינם לבין נבחרת ישראל הוא כושר גופני) של טובי בחורינו, טעות בידו.
כי רגע אחד לפני שאנחנו מתגוללים על הכדורגלן הישראלי, שימו אתם את עצמכם לרגע בנעליו (עם הסטופקס): דמיינו את עצמכם אפילו לא כספורטאים, אלא כמי שממשיכים לעבוד בעבודה הנוכחית שלכם, רק שבמקום 10,000 שקל לחודש ברוטו, אתם מקבלים עליה 100,000 שקל נטו. דמיינו לרגע שלא רק שאתם נדרשים לעבוד קשה יותר כדי להצדיק את השכר הזה, אלא להפך: מגיעים לשעתיים-שלוש ביום למקום העבודה – וחוגגים בארוחות, שופינג ובילויים בכל יתר הזמן. האם הייתם מתעקשים לעבוד קשה יותר כדי לעבור למקום עבודה עוד יותר טוב, או שאומרים לעצמכם שאתם חיים את החלום – מתאמצים פחות בעבודה וטורפים את החיים?
אני לא רוצה להפוך כמובן את כל הכדורגלנים הבוגרים בישראל לכאלה. יש רבים שלוקחים את המשחק ברצינות רבה ומשקיעים ככל שיוכלו, עדיין – רובם מנהלים אורח חיים שאפשר לקרוא לו "חצי מקצועני", כמו ששום שחקן כדורגל בבאיירן מינכן, ריאל מדריד או מנצ'סטר סיטי, לא יחלום אפילו לנהל.
כן, בספורט מקצועני יש משהו תובעני, כמעט נזירי – וככל שההשקעה הנדרשת רבה יותר והמחיר גבוה יותר, הדעיכה מהירה יותר.
לינוי אשרם, אולי הספורטאית האולימפית הגדולה ביותר של ישראל בכל הזמנים, יכולה לספר לכם משהו על 15 שנים שבהן אוכלים המבורגר או פיצה אולי פעם בשנה, שחקן כדורגל ישראלי לא יכול לסגור שבוע (ויש כאלה שיום) בלי מנת שווארמה – ואם תביטו בווינרים הגדולים שיצאו מכאן לרמות הגבוהות ביותר: עומרי כספי ב-NBA, שחר פאר בטופ-20 של דירוג הנשים בטניס ואחרים, תגלו שהיה להם מוסר עבודה שהוא כמעט לא-ישראלי. הם לא היו תוצרים של השיטה, אלא להפך: הצליחו בגלל שהחריגו את עצמם ממנה – ולא רק בזכות כישרונם.
אז זה בדיוק מה שקורה לשחקני הכדורגל הצעירים שלנו: הם נשארים בדיוק אותו דבר, זה המשחק שמשתנה ודורש מהם הרבה יותר – וכשהאלטרנטיבה היא לעשות הרבה פחות ועדיין לקבל המון תמורת מאמץ הוגן אבל לא מטורף, למה להם להתחייב ליותר? עם יד על הלב, אתם הייתם עושים את זה במקומם?
במילים אחרות: הכדורגלן הישראלי הוא תבנית נוף מולדתו, המולדת שרוב הדברים היפים שעשו בניה בעשור האחרון הם מתחום ההייטק – ולא בכדי: מדובר בענף היחיד שבו חיפוש תמידי אחר קיצורי דרך מביא עמו את התהילה.
