בין זהבי לגלוך: החשיבות האמיתית של הצלחת נבחרת הנוער

הערב (שישי, 21:00, ספורט4) תתייצב נבחרת הנוער לגמר אליפות אירופה לנבחרות עד גיל 19, במה שיהיה אירוע השיא בשבועיים די גדולים לכדורגל הישראלי – בכל זאת, אנחנו לא רגילים לקאמבקים של כוכבים מהסוג של ערן זהבי (גם אם זה למקום הכי צפוי בעולם – מכבי ת"א) ובטח שלא להצלחות בינלאומיות של הנבחרות שלנו. אגב, ראוי לציין שבזמן הזה, שבו הכדורגל הישראלי דלמעלה מצחצח את תדמיתו, הכדורגל הישראלי דלמטה הוא שיא הגועל נפש: חוסר התפקוד של הבקרה התקציבית בפרשת הארנק הדיגיטלי של משה חוגג, הלנת השכר המופרעת בבני יהודה (על פי טענת ארגון השחקנים), העונש המקל שקיבלה סכנין על ההתנהלות שלה בפרשת המאבטחים במחזור ה־35 של העונה שהסתיימה מול מכבי חיפה – וכן הלאה וכן הלאה. אבל אנחנו פה כדי לחגוג קצת, וכנראה שעם הרפש הבלתי נסבל נתמודד בהמשך הקיץ.

זה סמלי שבשבוע שבו מכבי ת"א מחזירה את זהבי מאירופה, היבשת לומדת להכיר גם את מי שהולך להיות היורש שלו. אם עד לפני שנה־שנתיים אוסקר גלוך היה ילד שהכירו אותו רק בברנז'ת מחלקות הנוער (ובברנז'ת עכברי הסטטיסטיקה של הצהובים), הרי שבשנה האחרונה אי אפשר לברוח מהשם שלו. הוא נתן עונה אדירה בליגה לנוער (אבל לא זכה עם מכבי באליפות) וביורו, עד עכשיו, יש לו שני שערים ושני בישולים (כמו גם לאריאל לוגסי), וכל הפוקוס עליו. לא קל להיות ילד בן 18 שכל המדינה מסתכלת עליו, אבל מצד שני, ההתמודדות עם סיטואציה כזו היא בדיוק הדרך שבה נולדים כוכבים. וגלוך, לפחות עד עכשיו, הוא כוכב.

אבל גלוך לא לבד. הנבחרת הזו מוכיחה את מה שהעסקנים ובעלי האינטרסים מנסים כל הזמן להשכיח מכולנו: יש מקום לשחקן הישראלי – ומגיע לו הרבה יותר מקום. בואו לא נשכח, כוכבי העבר, אלה שזכו לגדול בליגה ללא חיזוק זר, או עם ממש מעט כזה, כבר שיחקו בגילים האלה בקבוצות שלהם באופן קבוע. ראו הרכב, הובילו משחקים, כבשו, התנסו, התחספסו. היה להם זמן וקרדיט לטעות, ולכן היה להם גם כל הספייס להפוך למגה־סטארים.

אם ערן זהבי, הכוכב של הדור הנוכחי, היה צריך לעבור מדורי גיהינום בלאומית עד גיל יחסית מאוחר (23) כדי לפרוץ, הרי שראובן עטר, אייל ברקוביץ', אבי נמני, אלון מזרחי, חיים רביבו, משה סיני, אורי מלמיליאן, עודד מכנס, מוטל'ה שפיגלר וכמעט כל כוכב עבר שתנקבו בשמו – נזרק למים העמוקים כבר בגיל 17־18. מהנבחרת הזו – בינתיים – רק גלוך זכה להזדמנות אמיתית ומאפשרת בבוגרים.

הסיבה העיקרית לכך שניתן היה לתת לחבר'ה האלה את המקום בהרכב הייתה היעדר הזרים, אבל לא רק: הליגה באותן שנים הייתה בת 16 קבוצות (למעט בתחילת שנות ה־90 – אז צעירים זכו לשחק בעיקר בקבוצות החזקות יותר). בליגה כזו, הסיכוי לרדת הוא נמוך והסיכוי לגמור את העונה בינואר הוא גבוה. כמאמן, כשאתה לא בהיסטריה מירידת ליגה, יש לך הרבה יותר מרחב וגמישות בכל הקשור לשחקנים צעירים. אפשר לתת להם לטעות, להשתפשף, ללמוד. ומגיע להם לחוות את זה, כי בסופו של דבר – כפי שאנחנו רואים – הם העתיד של הענף פה.

בשלב זה, להגיד שנבחרת הנוער כבר קטפה את ההישג שלה – זה תבוסתני. 90 דקות מפרידות בין הנבחרת לבין הנפת הגביע, והחבר'ה האלה לא משדרים יותר מדי פחד או לוזריות, אז אין סיבה שמישהו אחר יעשה את זה. אבל נראה שהישג נוסף ומבורך של הנבחרת הזו הוא בהצלת תדמיתו של השחקן הישראלי, בעיקר הצעיר, זה שכל הזמן הסתלבטו עליו שהוא מפונק ולא עובד ולא יכול באמת להתמודד עם הלחצים שנדרשים משחקן בוגר. הישג נוסף יהיה אם מישהו ממקבלי ההחלטות ינגב רגע את הטחינה מזווית הפה ויבין מה המשמעות של לתת מקום – אמיתי! – במשחקי בוגרים לצעירים הללו, כדי שכולנו נרוויח בסיס טוב, חזק ומנוסה לנבחרת הבוגרים בעוד כמה שנים.