חוק ומוסר: על שאלת זימונו של עומר אצילי לנבחרת ישראל

אתחיל בגילוי נאות. אני אוהד של מכבי חיפה ושל נבחרת ישראל. ואני גם כלכלן שגר בנורבגיה. ברצוני להתייחס לדיון הער סביב זימונו או אי זימונו של עומר אצילי לנבחרת ישראל. אין כאן ויכוח על כך שמעשיו של עומר אצילי בפרשה המדוברת אינם מוסריים בעליל. ולכן חשוב ביותר לדון במקרה ולהעלות אותו לסדר היום הציבורי על מנת למזער תופעות כאלה בעתיד. דיון כזה נותן איתות חזק ביותר על העלות המאוד גבוהה שתהיה למעשים כאלה בעתיד. מעשים שיכולים להרוס קריירה של כדורגלן, לפגוע במשפחה שלו, וגם לפגוע בריאותית ונפשית בנערות המעורבות ומשפחותיהן. לכן, לא רק שאני לא מתנגד לדיון זה, אלא גם מעודד אותו ורואה בו כלי חשוב ביותר בחברה דמוקרטית.

אך הדיון הזה הוא מעניין גם משום שיש כאן התנגשות בין כמה עמודי תווך של חברה מתוקנת. מצד אחד הפרקליטות סגרה את התיק, משמע שעומר אצילי לא עבר על החוק. מצד שני, כאמור, הוא עשה דבר לא ראוי ולא מוסרי. וכאן נשאלת השאלה, מה גובר על מה? הרי חוקים צריכים לשקף נורמות חברתיות ומוסריות. האם בעצם, המשמעות היא שהחוקים מפגרים אחרי נורמות אלה? האם יש צורך בגוף חדש שנקרא משטרת מוסר? אגב, יש מדינות בהן גוף כזה קיים (איראן, למשל). האם כדאי לאמץ את הרעיון ולהקים גוף כזה גם בארץ? ואם מקימים גוף כזה, מי יקבע מה נחשב למוסרי ולפחות מוסרי?

ואם כבר במוסר עסקיננו, שאלה נוספת, האם לשלול אדם שהביע חרטה זה דבר מוסרי? האם אי מחילה זה דבר מוסרי? הרי שלילת זכות מאדם להתקדם בקריירה בגין תיק במשטרה, שנסגר, זהו צעד לא חוקי (ויש שיגידו גם לא מוסרי). כאמור, אני גר בנורבגיה, ומלבד העובדה שנורבגיה ידועה כמדינת ספורט מעולה, היא גם ידועה בזכות בתי הכלא שלה. בנורבגיה, אסירים מקבלים יחס של אחד האדם ולא יחס של פושע. הפילוסופיה כאן אומרת, שלא מסתכלים על אדם שהורשע כעל חלאת המין האנושי, שצריך לרמוס אותו, אלא כעל אחד שצריך לשקם אותו על מנת שיוכל לחזור לחברה כאחד האדם ולתרום לחברה. אגב, מחקרים מראים שבנורבגיה, יש את האחוז הקטן ביותר של חזרה לפשע. מסתבר, שחמלה משתלמת.

נקודה מרכזית נוספת היא באמונה שכדורגלנים צריכים לשמש כמודל לחיקוי. ככלכלן, חונכתי כבר בשיעור הראשון במבוא לכלכלה, שלכל אחד יש יתרון יחסי. אדם יכול להיות טוב יותר במשהו אחד ופחות טוב במשהו אחר. זה טבעי וככה העולם עובד. אני מבין, ששחקני כדורגל הם טובים בלבעוט בכדור ובאתלטיות, לכן בתחומים אלה יש להם יתרון יחסי על אדם, שלא עוסק בכדורגל. כך שבהחלט, בתחומים אלה ובתחומים אלה בלבד, זה הגיוני ששחקני כדורגל יהיו מודל לחיקוי. האם זה אומר, שהם צריכים לשמש מודל לחיקוי בכל שאר הדברים? למשל בלימודים בבית ספר או לימודים באוניברסיטה או במעורבות חברתית? העניין הזה של "מודל לחיקוי" זו המצאה של חברות מסחריות וכלי תקשורת בגלל הכוח של ספורט למשוך קהל. אבל, השאלה היא עד כמה הסיפור הזה של "מודל לחיקוי" מציאותי? יש ספורטאים שטובים גם בדברים אחרים ויש כאלה שלא. כמו שפרופסור לכלכלה טוב בתחום אחד, אבל לא מבין כלום בדבר אחר.

אם נסכם את הסוגיות הקודמות, אז הדיון סביב אצילי הוא חשוב וטוב שהוא קיים. אבל, חברה מתוקנת צריכה לדעת למחול (זה גם מוסרי). יחס טוב כלפי אנשים שטעו, במיוחד אם התחרטו על מעשיהם, לרוב מביא לתועלת חברתית גבוהה יותר. ומכיוון שלעומר אצילי יש יתרון יחסי בדבר שנקרא משחק כדורגל, כדאי לחברה שישחק כדורגל בשביל אותה החברה. את המחיר הגדול (המשפחתי, הנפשי וכן, גם כספי) הוא כבר שילם ואת החרטה הוא הביע גם כן.

אגב, עומר אצילי הוא לא שחקן כדורגל ראשון (ולצערי, כנראה גם לא יהיה האחרון) שהסתבך עם החוק. מבחינה חוקית, הוא אפילו לא הסתבך ביחס לאחרים שזכו למחילה והוזמנו לנבחרת מדינתם. למשל, אלירן עטר הורשע בשנת 2006 בקשירת קשר לביצוע פשע ובסיוע לשוד לאחר שהיה מעורב בגניבת תיקים מנשים בתל אביב. בסופו של דבר, הוא זומן לנבחרת ישראל על ידי דרור קשטן ולאחר מכן גם בכמה קמפיינים נוספים על ידי מאמנים אחרים.

שווה להיזכר גם בשני שחקני על שהושעו בגין עבירות חמורות אך הוחזרו לנבחרות שלהם. הראשון הוא פאולו רוסי האיטלקי, שהורשע בשנת 1980 בגין חשד למכירת משחקים בליגה האיטלקית והושעה על ידי ההתאחדות האיטלקית לשלוש שנים. העונש קוצר לשנתיים ומיד לאחר מכן הוא הוחזר לנבחרת איטליה לפני המונדיאל ב- 1982. הזימון השתלם מבחינה ספורטיבית. באותו המונדיאל פאולו רוסי היה לשחקן המרכזי שהביא לנבחרת איטליה את גביע העולם הכל כך מיוחל, אחרי שהבקיע שישה שערים והפך הן למלך השערים של הטורניר והן לשחקן המצטיין.

המקרה השני שייך לחריסטו סטויצ'קוב הבולגרי, שהושעה תחילה לכל החיים ואף נשלח לצבא אחרי שהלך מכות בגמר גביע בולגרי בשנת 1985. אך לאחר מכן, עונשו הומתק והוא חזר בגדול לכדורגל בכלל ולנבחרת בולגריה בפרט. השיא הגיע בשנת 1994, כאשר סטויצ'קוב סיים כמלך השערים של המונדיאל והוביל את נבחרת בולגריה לחצי הגמר, הישג שיא של בולגריה בכל הזמנים, שהביא כל כך הרבה נחת לעם הבולגרי.

דוגמא יותר עדכנית שייכת לקארים בנזמה, אולי כדורגלן הטוב בעולם בשנת 2022. למשל, בשנת 2010 הוא נחשד בקיום יחסי מין עם קטינה בת 16 (מזכיר משהו, לא?) ואף הוגש נגדו כתב אישום על שידול לזנות של קטינה, אך בסופו של דבר בנזמה זוכה מאשמה כי לא ניתן היה להוכיח שהוא (ביחד עם פרנק ריברי) ידעו שמדובר בקטינות (זה כבר ממש מזכיר את המקרה של עומר אצילי ודור מיכה). בכל התקופה בין האישום להכרעת גזר הדין, בנזמה הצטיין במדי נבחרת צרפת. יחד עם זאת, בנזמה נופה מנבחרת צרפת לאחר אישום בסחיטה של חברו לנבחרת מתיו וולבואנה. למרות זאת, בנזמה חזר למדי נבחרת צרפת לאחר שהיה ידוע שיעמוד לדין בגין עבירה זו. בסופו של דבר, הוא הורשע בנובמבר שנה שעברה, אך עדיין מופיע בקביעות בהרכב של נבחרת צרפת.

ונסיים עם דייגו מראדונה, שנחשב לאחד השחקנים הגדולים בהיסטורייה של הכדורגל. הוא היה ידוע בחיבתו לסמים והיה מעורב בהרבה שערוריות, שכללו ירי לכיוון עיתונאים, עבירות אלימות נגד חברתו וכו'. יחד עם זאת, אנשים (וביניהם חלק מאותם מבקרים של עומר אצילי) מהללים אותו כגדול מכולם ואף כאלוהים. דייגו מראדונה הוא דוגמא בולטת לכך שהוא יכול לשמש כמודל לחיקוי אך ורק כשחקן כדורגל על מגרש כדורגל בלבד. אך מה שעשה מחוץ למגרש לא יכול בשום צורה להיתפס כגדולה וכמודל לחיקוי. אבל כשחקן, הוא הביא המון רגעי אושר לכל כך הרבה אנשים מסביב לעולם. אז כן, עומר אצילי הוא לא דייגו מראדונה, לטוב ולרע. ולעומר אצילי, כמו לכל אחד מאיתנו מגיעה זכות של מחילה והזדמנות שנייה. כולנו רק נרוויח מזה.

אלכס קרומר הוא פרופסור מן המניין לכלכלת ספורט במחלקה לניהול ספורט באוניברסיטת מולדה, שבנורבגיה. תחומי המחקר שלו כוללים את כלכלת ספורט, ספורט אנאליטיקס, כלכלה התנהגותית, תיאוריה של תחרויות וקבלת החלטות. הוא גם משמש כמרצה אורח במגמה לניהול עסקי ספורט באוניברסיטת בן גוריון בקורס בקבלת החלטות בסביבה תחרותית.

ניתן לצפות בסרטונים על ספורט, כלכלה ופוליטיקה באתר היוטיוב שלו