מאצ'יי ריבוס לא ישחק במונדיאל 2022, בדיוק כמו שרוסיה לא תעשה זאת. והרי הקשר בין שתי ההיעדרויות הללו הוא לא מקרי. המגן בן ה-33 לבש את מדי נבחרת פולין 66 פעמים והציפייה הייתה שהוא יהיה לפחות בסגל הרחב לטורניר בקטאר. אבל היום השלכתו הרשמית מהסגל היא קונצנזוס בפולין.
עד העונה הנוכחית, בליגה הרוסית שיחקו בכל עונה ארבעה-שישה פולנים, אבל ההתפרצות האלימה של רוסיה לשטחה של אוקראינה עשתה לזה סוף. כדי להבין את הרגשות העזים של העם הפולני כלפי רוסיה צריך להרחיק עד ה-17 בספטמבר 1939. הפלישה לאוקראינה בפברואר האחרון הציפה מחדש תחושות שאף פעם לא באמת נעלמו ועד מהרה הכדורגלנים הפולנים שמשחקים ברוסיה מצאו את עצמם בלב הביקורת הציבורית, בעל כורחם.
סבסטיאן שימנסקי למשל, ראה אוהדי כדורגל במולדתו מנהלים קמפיין לזריקתו מהנבחרת. גורמים בהתאחדות השיבו לא לציטוט, שהפלישה לאוקראינה החלה כמה שבועות לפני כן ושימנסקי חייב לכבד את חוזהו בדינמו מוסקבה, אבל אחרי שהעונה הסתיימה, הקשר לקח את הרגליים וברח לפיינורד בעסקת השאלה עם אופציית רכישה.
גם אם ההולנדים יחליטו לא לממש את אופציית הרכישה, שימנסקי לא יחזור לרוסיה כל עוד המצב המדיני שלה לא משתנה והצדדים יגיעו להסכמה על תחנה חדשה. גם שאר הפולנים ששיחקו ברוסיה אמרו שלום ולא להתראות כשהעונה הסתיימה, כולם חוץ ממאצ'יי ריבוס.
המצב של ריבוס שונה משל האחרים. המגן משחק ברוסיה מאז 2012 (למעט עונה אחת באמצע במדי ליון), הוא נשוי לאישה מקומית וילדיו נולדו שם. למעשה ריבוס השליך עוגן ברוסיה כבר מזמן והוא ידע טוב מאוד שהמשמעות בעולם הנוכחי היא שהוא לא ישחק יותר בנבחרת פולין.
בליגה הרוסית עדיין יש הרבה זרים, שחלק מהם אולי לא היו מגיעים אליה במצב רגיל (ספק אם דינמו מוסקבה הייתה מתעניינת בעדן קארצב בימי שלום). הרבה מהם מגיעים ממדינות שמרוחקות פיזית ותודעתית מהמלחמה (אפריקה, דרום ומרכז אמריקה) ויש גם אירופאים, בעיקר ממדינות יוגוסלביה וברית המועצות לשעבר, כמו גם בולגרי, הונגרי ואלבני.
בליגה הרוסית יש היום גם ארבעה הולנדים ושני צרפתים, אבל רוב המערב אירופאים נטשו. בעונת 2019/20 היו שם חמישה גרמנים, אבל היום אין אפילו אחד. גם לא ספרדים או איטלקים שפעם היו מגיעים. צ'כיה וסלובקיה? אפס.
בשנים האחרונות הליגה הרוסית פתחה דלת בחיוך רחב לסקנדינבים ושכניהם, שגילו יכולת התאקלמות גבוהה ויכולת ספורטיבית שלרוב הצדיקה את צירופם. בעונה שעברה למשל היו שם שבעה שבדים, ארבעה נורבגים ושני דנים. בעונת 2019/20 שיחקו ברוסיה לא פחות משישה איסלנדים. היום יש שם נורבגי אחד וזהו.
מתיאס נורמן הוא פרסונה נון גראטה בנבחרת נורבגיה החל מלפני שבועיים ויומיים, אז חתם בדינמו מוסקבה של אלי דסה. נורמן ידע מה יהיו ההשלכות והעדיף את הכסף הגדול בבירת רוסיה על פני חולצת הנבחרת. בהתאחדות לכדורגל המקומית לא היססו וחתכו עניינים. בלי דיווחים על התייעצויות ובלי סיפורי סבתא על דיונים בין יו"ר התאחדות למנהל מקצועי כזה או אחר. חתמת ברוסיה? אל תבוא!
המאמן הלאומי סטאלה סולבאקן הוסיף בנימה יותר אישית: "אני חושב שמתיאס עשה את הבחירה הכי מוטעית שיכולה להיות. נראה אם הוא יחזור בעתיד לנבחרת, אבל כרגע אין בכלל שאלה".
ברומניה אריק ביקפלבי נשאר מחוץ לנבחרת למרות שהוא בכושר מצוין ובספטמבר כבש כבר שלושה שערים במדי אורל. למשחקים נגד פינלנד ובוסניה בליגת האומות הוא לא הוזמן, גם לא נכלל ברשימת הגיבוי. לעומת פולין ונורבגיה, כאן הצעד נעשה ללא הצהרה, אבל בתקשורת המקומית כתבו השבוע שאי זימונו "כנראה נובע מכך שהוא החליט להישאר לשחק ברוסיה".
בפולין ונורבגיה קבעו שאם פיפ"א, הוועד האולימפי הבינלאומי ועוד גופים כאלה ואחרים, החליטו להטיל סנקציות ספורטיביות בגלל הפלישה הברוטלית, הם יישרו קו. גם אם זה אומר לוותר על שירותיהם של שחקנים חשובים או כאלה שנמצאים בכושר טוב. מבחינת ההתאחדויות לכדורגל הללו, אנחנו חיים בעולם חופשי וזכותו של כדורגלן לנצל הזדמנות לפרנסה טובה, אבל יש גם צד שני למטבע.
בצרפת והולנד לא נדרשו לכך כי השחקנים ברוסיה לא מועמדים לסגלים, ויש גם התאחדויות לכדורגל שלא רואות בעיה בהזמנת שחקן מליגה שהוטל עליה חרם בינלאומי. מתוך 17 אירופיות שיש להן "נציג" בליגה הרוסית, רק שש הזמינו שחקן משם: לוקסמבורג, בולגריה, ארמניה, קזחסטן, קרואטיה וישראל.
