בסוף הפסדנו.
לא החזקנו תוצאה, ספגנו חמישה שערים, ההתקפה האיטלקית טיילה ברחבה הישראלית בחצי השעה האחרונה של המשחק כאילו מדובר בויה דל קורסו ברומא.
ועדיין.
אם נבחרת ישראל תתמיד לשחק בדרך הזו, בצורה אמיצה, מתואמת – מדהים מה שרן בן שמעון עשה בכמה אימונים – עם קבלת החלטות מדויקת ויכולת לצאת ממצבי לחץ – היא תנצח נבחרות גדולות. גם במאני טיים.
אמש (שני) סימנה נבחרת ישראל את דרכה ליורו 2028. היו שם כל כך הרבה אלמנטים שלא ראינו ממנה כבר שנים וגם כשלים שחוזרים על עצמם במשך דורות, כאלה שאם לא יתוקנו, יהיה קשה לעמוד בתחזית שהחלה את הפסקה הזו.
נבחרת ישראל תקתקה אתמול את הכדור. מהלכים קבוצתיים, בפסים קצרים, בתיאום גבוה, כמו בימים של אייל ברקוביץ' וחיים רביבו. היו יציאות מפוארות למעברים, מלחץ גבוה ליד דגל הקרן ועד למצב כיבוש בצד השני. לראות שחקנים מהסריה A, לא מצליחים לסגור את המעבר, זו מחמאה ענקית לנבחרת שלנו. וזה לא בגלל חולשתה של איטליה אלא בגלל חוזקתה של היריבה.
הקלישאה לפיה אם היריבה תהיה חלשה בצורה יוצאת דופן וכל הנבחרת תשחק ברמה מעל הסטנדרט והשופט יהיה איתנו – אזי ננצח – כמעט הגשימה את עצמה. יכולנו לנצח, ממש ככה. אם השופט (וה-VAR) היה מאשר את השער בפתיחה; אם אוסקר גלוך היה ברמה של דן ביטון, לא צריך אפילו שיהיה ברמה של מנור סולומון; אם רז שלמה היה סתיו למקין; אם דניאל פרץ היה דניאל פרץ – אז כן, היינו מנצחים. את איטליה. במוקדמות מונדיאל. במאני טיים.
אז למה לא ניצחנו?
כי כדי לעלות למונדיאל, ואפילו ליורו, צריך להיות נבחרת גדולה. וכדי להיות נבחרת גדולה, צריך חוסן גופני. צריך להחזיק באינטנסיביות הזו 90-100 דקות, צריך שחקנים כמו מויס קן – נגיד דניאל דאפה כזה – צריך שחקן ברמה של ראספדורי שיעלה מהספסל וישנה את כל המשחק של הנבחרת. כלומר, יהיה טוב יותר אפילו מאלה שפתחו.
כי למרות שמנור סולומון נתן הצגה מכוכב אחר, ודן ביטון הוכיח שכמו שנמני או בניון יכולים היו לשחק בהרכב אחד עם ברקוביץ' ורביבו, גם דן ביטון יכול לשחק בהרכב אחד עם אוסקר גלוך ומנור סולומון; ודור פרץ – הזהבי החדש – יכול לתת שלושה צמדים בפחות מחודש מעמדה של קשר 50/50; וענאן חלאילי יכול לסגור אגף, ואליאל פרץ – אליאל פרץ! – להחזיק קו קישור אחורי בכזו אלגנטיות – למרות כל אלה אי אפשר לשחק 90-100 דקות באותה דרך מופלאה.
כי לסולומון אין משחק רשמי אחד מפתיחת העונה, ולכן אין לו גם אוויר; כי דן ביטון ואליאל פרץ משחקים בארץ, בקבוצה שעפה נגד לבסקי סופיה בליגה האירופית בסיבוב מוקדם ראשון; כי דניאל פרץ כבר שנתיים לא משחק; כי רז שלמה יושב על הספסל במכבי ת"א ועידן נחמיאס כבר רוצה לעזוב את לודוגורץ; כי אוסקר גלוך לא מסוגל לתת כבר שנתיים משחק וואו בנבחרת (למרות שגם מול מולדובה וגם מול איטליה, הוא עלה מדרגה. מהמרתף).
וממול: 5 שחקנים מהפרמיירליג, אחד מהלה ליגה, 20 מהסריה A ורק מתאו רטגי משחק בליגה הסעודית, שזה כנראה טוב יותר מאשר לשחק בטוונטה אנסחדה ולמתוח את ההאמסטרינג בדקה השנייה.
במילים אחרות: אם לא יהיו לנו כמה דאפות כמו דניאל וישראל, ו-26 שחקנים בסגל הרחב מחמש הליגות הגדולות, או 19 בליגה האלופות ולא 5 (ששניים מהם, דן גלזר ועופרי ארד, בכלל לא בנבחרת), וליגיונרים שמשחקים 70 אחוז לפחות מדקות המשחק של קבוצותיהם – נתקשה לפרק יותר מאשר נבחרות כמו אסטוניה ומולדובה ונסתפק במחמאות בגאזטה דלו ספורט, מחמאות מודפסות שמחר יעטפו איתן דגי טרוטה מנהר הפו.
בואו נתעכב ברשותכם על כמה פרסונות:
רן בן שמעון
אמרו שהוא חניך של אברם גרנט. נתתם קרדיט גדול מדי לגרנט שמעולם לא גילה אומץ מקצועי כמו של בן שמעון. יכול להיות שאין מה להפסיד במוקדמות מונדיאל מול נורבגיה של הולאנד או איטליה של איטליה, אבל בן שמעון קיבל החלטה להדגיש את היתרונות של הנבחרת ולצמצם את החסרונות. והכי חשוב, לא לתלות את הנבחרת על יכולתו של שחקן אחד, אלא על יכולותיהם של כמה שחקנים לייצר קבוצה.
אז לא חניך של גרנט, חניך של שלמה שרף.
דן ביטון
מה שראה דוניס ולא ראה ואן לוון. מדהים שלקח לו יותר מדי שנים להראות את האיכויות האלה. הוא נתן לנבחרת מימין את מה שסולומון נתן משמאל, כמעט באותה רמה ואם היה יודע לנגוח כמו שהוא יודע לבעוט – ועדיין ניסה לנגוח – אז היה לנו אתמול עוד שער. מרבים לדבר על עומר אצילי במונחים של "חסר" ו"אבדה", אבל נוכח חוסר הרצון של אצילי להתמודד עם העבר שלו ולהתעמת עם מעשיו, דן ביטון הוא פתרון הולם, תחליף תואם כמעט למקור.
מנור סלומון
לשחק באחת מחמש הליגות הגדולות, או בשתיים, זה להשאיר חותם כמו שהשאירו אייל ברקוביץ' בסאות'המפטון ובווסטהאם וחיים רביבו בסלטה ויגו. סולומון השאיר טביעות אצבע, החותם מחכה לו עדיין, אבל בגיל 26 הוא כבר לוקח נבחרת על הגב ומשנה את גורלה. יכול להיות שרצינו יותר, אבל מדובר בכדורגלן ישראלי בעידן של קורונה ואנטישמיות גוברת, שלא בנוי כמו רטגי, ועדיין מצליח לפרפר הגנה איטלקית במשך 96 דקות.
דניאל פרץ
אין מנהל מקצועי זוטר של מחלקת נוער שלא יגיד ששוער חייב לשחק, קל וחומר שוער בן 25, בוודאי שוער נבחרת. אי אפשר לא לשחק שנתיים – לקחת בוכטות של כסף – ולעמוד בסטנדרטים שדניאל פרץ הציב במשחקים מול צרפת ובלגיה בליגת האומות. בוני גינצבורג צפה שנתיים בכריס וודס משחק לפניו בגלזגו ריינג'רס, נתן הצגה בקולומביה, ועדיין היה צריך לחזור לארץ ולשחק במכבי יבנה כדי לשמור על טריות וחדות. אין לנו שוער ברמה של דניאל פרץ, ואין לנו פריבילגיה ששוער ברמה של דניאל פרץ ייראה כמו במחצית השנייה מול איטליה. צריך להיות אמיצים כמו רן בן שמעון ולומר שלא יצאנו אפילו עם נקודה מהמשחק הזה בגלל דניאל פרץ.
מה דעתך על הכתבה?