"מדליה באליפות העולם? בפירוש קשה יותר ממדליה באולימפיאדה"

עבור שגיא מוקי, אלוף אירופה המכהן, תהיה אליפות העולם בג'ודו שנפתחה אתמול בבאקו האליפות העולמית הראשונה שלו תחת המשקל החדש – עד 81 ק"ג.

ימים ספורים לאחר ששב ממחנה אימונים ביפן שארך כמעט חודש, אני פוגשת את מוקי לראיון בבית המשפחה בנתניה. הג'ודוקא מקפיד לשמור על אופטימיות לקראת התחרות החשובה, אך נראה שהפציעה בגב, שהשביתה אותו למשך יותר משנה ושבה פרץ שני דיסקים, גרמה לו להסתכל על החיים אחרת. "היו הרבה רגעי משבר", הוא מספר בראיון בלעדי ל"מעריב" לקראת האליפות, "ההחלמה לא התקדמה בקצב שציפיתי. התחלתי להסתכל כל פעם לעבר התחרות הבאה כדי שתהיה לי סיבה לקום לאימונים. רציתי להתחרות באליפות אירופה 2017, אבל פספסתי אותה. אחר כך רציתי להגיע לאליפות העולם, אפילו האמנתי שאהיה שם, ופספסתי גם אותה. זה לא פשוט. התחושה מבאסת. רציתי מאוד להתחרות, אבל אספתי את עצמי והתחלתי לכוונן את עצמי למטרה הבאה: אליפות אירופה בישראל".

יום שישי, 27 באפריל 2018, גני התערוכה בתל אביב. אלפים שואגים בשמו של מוקי, כשהוא רחוק ניצחון אחד משחזור מדליית הזהב מ-2015. כמה דקות ו-ווזארי אחד לאחר מכן, מוקי הפך לספורטאי הישראלי הראשון שעומד פעמיים בראש הפודיום באליפות אירופה. "ארבעת החודשים האחרונים היו פנטסטיים, כי עד אותה אליפות ההישג המשמעותי היחיד שלי היה מדליית זהב בגרנד פרי אוזבקיסטן", נזכר מוקי, "רק באותה תקופה חזרתי להתאמן. היו קשיים עם הגב שלי, אם זה כאבים ואם זה אימונים לא טובים. רק לפני אליפות אירופה הרגשתי שאני מצליח לתת מעצמי יותר. הזכייה שם הייתה מעין שינוי מצב רוח. הרבה מוטיבציה ורצון נכנסו בי אחר כך. הרגשתי ששגיא של לפני הפציעה חזר".

(דני מרון)

– אתה מדבר הרבה על הפציעה. כמו משהו של 'לפני' ו'אחרי'.

"היא משהו שונה לגמרי ממה שהכרתי עד אותו הרגע. חוויתי פציעות כמו קרע ברצועה בברך, במרפק או בכתף. שבוע של מנוחה, וחוזרים להתאמן. ברגע שהגיעה הפציעה בגב, הכאבים נשארים איתך כל היום ומקרינים לרגליים. לקח לי שנה וחצי לחזור. עברתי המון טיפולים וזריקות. הניתוחים היום מאוד מתקדמים, אבל כג'ודוקא, אתה לוקח סיכון. בג'ודו אנחנו עושים הרבה תנועות סיבוביות עם עוצמה. צריך לדעת להתנהל עם זה. הייתי עושה הידרותרפיה, פילאטיס ודיקור סיני. עברתי ארבע זריקות, ובמקביל התאמנתי כדי לשמר את הכל".

לצד הקושי הפיזי, מדבר מוקי על המחשבות המטרידות. "אתה אומר לעצמך שאתה חייב לקום ולהחלים, אבל הקושי עצום". לדבריו, הסיבה העיקרית בה בחר להשתתף בתוכנית כמו "היום בעוד שנה" הייתה לתת לאנשים מוטיבציה לנצח ולא לוותר לעצמם. "הרבה אנשים רושמים לי שהם שואבים ממני השראה", הוא מתגאה.

לשיחה נכנסת אורית מוקי, אימו של שגיא, שמזרימה לשולחן אוכל בכמויות. "אחרי האולימפיאדה התקשרו אלי הרבה מטפלים. כל אחד רצה לעזור והציג שיטות טיפול אחרות", היא מספרת.

מוקי: "שלחו לי ספרים. עד היום פונים אלי באינסטגרם ונותנים לי כל מיני טיפים".

"מנתב את ההפסד ההוא למקומות טובים"

על הקרב ההוא באולימפיאדת ריו, בו הפסיד את הארד, מוקי כבר לא חושב. "מין הסתם רציתי לזכות במדליה, אבל יש דברים שלא בשליטתי. אף אחד לא ידע למה לצפות. החלטתי שאני הולך על הכל ולא מוותר לעצמי, ובחודש הזה עברתי דברים שאני לא מאחל לאף אחד בשביל לעמוד בריו ולתת מעצמי הכל. ככה היה. הגעתי לחצי גמר אולימפי, משהו שאף אחד מנבחרת הגברים לא עשה לפניי. גם המאמן שלי אורן סמדג'ה וגם אריק זאבי הגיעו לקרב על המדליה מבית הניחומים. אני סיימתי במקום החמישי והמכובד. זה היה קשה, כי רציתי והאמנתי שאני יכול לזכות במדליה, אבל אני מנתב את ההפסד למקומות טובים. אני יכול להגיד לך שגם באליפות אירופה וגם באוזבקיסטן, כשהקרב ההוא עולה לי – אני מצליח להוציא מעצמי יותר. אני מצליח לזכור מי אני ושמגיע לי. אני לא נותן לזה להוריד אותי למטה".

באחד החדרים בבית נמצא ארון זכוכית בו מוצגות לראווה רוב המדליות של מוקי בתחרויות השונות. הוא מפריד את שתי מדליות הזהב שלו ("ב-2015 בעצם קיבלתי שתיים, מפני שזכיתי גם באליפות אירופה וגם במשחקי אירופה"), ועל אף שמבחינת הניקוד האולימפי מדליית הזהב לא קובעת דבר, מוקי מכנה את ההישג כמכובד. "אני לא מסכים עם כך שצריך לחכות ארבע שנים. תחשבי איזה כיף זה להיות אלוף אירופה, אלוף עולם. כל הזמן יש מטרות חדשות. הג'ודו התפתח בתקופה האחרונה, יש תוצאות והישגים, וגם הסיקור גדל. זה ראוי להערכה. אני שמח לראות את ההתקדמות של התקשורת עם הג'ודו. אני לא מתעסק בהשוואה שלו ביחס לכדורגל ולכדורסל, כי הם יותר פופלאריים".

– אם כבר כדורגל, קיבלת מחווה יפה מקבוצת הכדורגל שאתה אוהד, מכבי נתניה.

"אני מעריך את זה מאוד כספורטאי. נתניה עשו לי הרבה כבוד. בגיל שמונה הלכתי למבחנים שלהם ותמיד התעניינתי בהם".

– שגיא מוקי יכול היה להיות כדורגלן?

אמא מוקי קופצת: "מה זה יכול היה (שגיא פורץ בצחוק)? היית צריכה לראות מה הוא עשה עם הכדור".

ארון מדליות מרשים. מוקי (דני מרון)

כלב ושמו סודֶה

החיים של מוקי עברו לא מעט שינויים אחרי ריו, והבולט מכולם הוא המעבר ממשקל של עד 73 ק"ג, בו התברג בטופ העולמי, למשקל של עד 81. "אני עדיין צריך להתחזק פיזית. זה לא רק לאכול. מאמין שאגיע למקסימום במשחקים האולימפיים בטוקיו. אני שוקל כרגע 83 ק"ג, והמטרה היא להגיע למשקל של 85. רב הספורטאים במשקל הזה מורידים שלושה או ארבעה קילוגרמים יותר".

איך החיים סביב דיאטה תמידית?

"אם אין תזונה נכונה, אז תהליך ההורדה במשקל לא נכון, והביצועים נפגעים. אתה מגיע עייף לתחרויות כי התעסקת במשקל. לא צריך לתת לזה יותר מדי חשיבות. הכי קשה זה לשמור על עקביות. זה לא פשוט כשכולם מסתכלים עליך ומסמנים אותך בלוח מטרה גדול. בג'ודו, ככל שמתכוננים אליך יותר, ככה אתה צריך להפתיע כל פעם מחדש. למצוא את הרעב הפנימי והאש בעיניים. כבר לומדים להכיר את התרגילים החזקים שלי, ולכן כבר לא קל לזרוק את היריבים. צריך לחדש את עצמי בכל פעם".

התרגיל המוכר ביותר של מוקי נקרא סודֶה. אחרי שעזב את בית ההורים לדירה משלו ("כיף שיש את המקום שלי והמרחב האישי שלי. אני עדיין חוזר מדי פעם לאמא ולאוכל שלה. לבשל אני לא יודע"), הוא אימץ כלב דוברמן הנושא את שם התרגיל. "כשאני מעלה תמונות שלו לסטורי באינסטגרם, כל הג'ודאים בעולם מתלהבים שקראתי לו על שם התרגיל שלי. מאוד רציתי כלב. אנחנו עושים ריצות ביחד. אני קם איתו בשש-שבע בבוקר ונוסע לים. ככה עושים ריצה לפני האימון ופותחים את הבוקר".

(דני מרון)

– מדליה באליפות עולם קשה יותר מהגעה למשחקים אולימפיים?

"אליפות עולם היא בפירוש יותר קשה. נכון שמשחקים אולימפיים יש רק פעם בארבע שנים ויש הרבה יותר סיקור, אבל מבחינת המתחרים זה לא כך. יש שני יפנים, שני קוריאנים ושני צרפתים, ובאולימפיאדה רק אחד לכל מדינה. זו תחרות שונה מבחינת הרמה".

"אתה יודע את מי ניצחת?"

מוקי לא ממש מודע לכך שהפך להיות סוג של מותג כחול-לבן. כדי לקבוע ראיון איתו, צריך לעבור דרך סוללת בעלי תפקידים עד שמגיעים אל הדובר בהתנדבות שראש עיריית נתניה מרים פיירברג-איכר הצמידה לו מאז מדליית הזהב. בדרך לטוקיו 2020 ילוו אותו ארבעה ספונסרים: תדריאן, סוזוקי, הרבלייף ופספורטכארד. כמו כן יש לו גם ספונסר אישי מלונדון. הוא מחייך במבוכה כשהוא נשאל אם כל זה מוסיף לחץ שגם ככה קיים מאז הקרבה הגדולה לפודיום באולימפיאדה הקודמת. "לחץ תמיד יש, ואני חושב שאני מתמודד איתו יפה", הוא אומר, "אם את מסתכלת על הדרך בה אני עולה לקרבות, את תראי שאני מאוד רגוע ואדיש. אני חושב שאחד הדברים החזקים אצלי הוא שאני יודע להתנהל מנטלית מאוד טוב. להגיע שקול לכל קרב ולתת מעצמי הכל".

– יש רגע מתחילת הקריירה שמלווה אותך עד היום?

"ב-2013, השנה הראשונה שלי בבוגרים, התחריתי בגרנד סלאם פריז. אורן לא רצה שאשתתף, אבל זכיתי בתחרות הקודמת והראיתי יכולות יפות, אז הוא החליט לשתף אותי. אני מגיע לשם, והקרב הראשון הוא מול מתחרה מקומי. השיפוט היה מאוד ביתי, הצלחתי לזרוק אותו בווזארי ואז ביוקו, אבל בגלל השיפוט מצאתי את עצמי דקה לסיום הקרב עם שלושה עונשים. זאת אומרת שעוד עונש אחד אני בחוץ, בלי קשר לניקוד. זרקתי אותו באיפון וניצחתי את הקרב. הדבר הראשון שאורן שאל אותי היה: "אתה יודע את מי ניצחת?" לא היה לי מושג שמדובר בספורטאי שסיים שלישי בלונדון 2012 והיה פעמיים סגן אלוף העולם. ספורטאי מהרמות הכי גבוהות. הקרב הזה הוסיף לי הרבה ביטחון ומודעות ליכולות האישיות שלי. פתאום הבנתי איפה אני נמצא ושאני יכול לנצח את המתחרים הכי טובים בעולם".

– מה שגיא של 2018 היה אומר לשגיא של 2015?

"להמשיך להיות אתה ולעשות את הדברים כמו שצריך, גם אם לפעמים יש דברים שלא תלויים בנו. כשרוצים להיות הכי טובים בעולם, לוקחים בחשבון שאפשר להיפצע. לא הייתי משנה כלום במה שעשיתי. שגיא של 2015 גם היה אומר לי להמשיך להתאמן ולרצות. בסופו של דבר, אולימפיאדה זה לא רק פעם אחת. אם רוצים יש אפילו כמה, והכל בסדר".