"אני מאמין שאנשים לא נולדים אלופים, זה נבנה עם הזמן"

פניטר פלצ'יק
פניטר פלצ'יק | אריאל שלום

רגע לפני אליפות העולם בג'ודו, פיטר פלצ'יק נזכר בארד שלו מאליפות אירופה ("ידעתי שאני הולך לזכות במדליה"), מדבר על הציפיות ("אני מחכה ליום האולימפי שלי") ומספר על התגובות ("סבא שלי שאל 'למה לא זהב?'")

(גודל טקסט)

עוד לא חולפת דקה מהרגע שבו פיטר פלצ'יק מניח את אוסף המדליות שלו על צווארו לתמונה, וכבר מתאגדים סביבנו קבוצת אנשים. לא בטוח שמישהו מהם בכלל מזהה אותו, אבל כולם רוצים להצטלם. אמא זריזה אחת ממהרת לדחוף את בניה לצילום ודוחקת בהם להיכנס אל תוך הפריים: "ילדים, תראו, הנה אלוף קפוארה".

הריאיון עם פלצ'יק נערך בגלידרייה המשפחתית שבבעלות אריאלה ורפאל יולזרי, הוריה של אשתו דניאל. פה ושם כמה ילדים מזהים את זוכה מדליית הארד באליפות אירופה שנערכה בשנה שעברה בישראל. חלקם לוחצים את ידו, אחרים מספרים כמה הוא מקור השראה עבורם. "אחרי האליפות נסענו דניאל ואני לירח דבש. היינו בקונקשן בטורקיה, רצנו עם המזוודות בשדה התעופה, ופתאום מישהו צועק אחרינו: 'חכה! אתה פיטר פלצ'יק!'. באותו רגע הבנתי שזאת נקודת מפנה. זה היה הזוי. הסתכלתי על דניאל ולא האמנתי שזה קרה".

פלצ'יק, שבינואר יחגוג 28, חווה פריחה מחודשת שנפתחה באותה זכייה. מאז הקריירה שלו בנסיקה, עם מדליה כמעט בכל תחרות. "באותה אליפות ידעתי שאני הולך לזכות במדליה. הרגשתי את זה בכל חלקיק בגוף שלי. הייתי הכי מוכן. מדליית הארד הזו היא ברירת מחדל. הלכתי על הזהב, אבל קרה משהו לא צפוי והתעלפתי בחצי הגמר", הוא נזכר. "לא אגיד שהזיהוי וההכרה הם מה שמעניינים אותי. אני אוהב ונושם ג'ודו מאז שהייתי ילד קטן. היום אני פשוט מקבל את כל זה כסוג של מוטיבציה, משהו שמניע אותי. זה אומר שמכירים ומוקירים אותי על משהו שאני טוב בו. אני רואה את עצמי כלוחם בשביל המדינה שלי. אני מניף את הדגל במקומות כאלה ואחרים בעולם, כמו למשל באבו דאבי, וזה כיף גם לקבל את החיבוק הזה בחזרה מהעם".


"רואה את עצמי כלוחם עבור המדינה" (אריאל שלום)

עד אותה זכייה, פלצ'יק (עד 100 ק"ג) חווה שנים לא פשוטות. הוא נפצע בכתף, עבר ניתוח וצפה מהבית בחבריו לנבחרת אורי ששון, שגיא מוקי וגולן פולק מגשימים את החלום של כל ספורטאי: הגעה למשחקים האולימפיים בריו 2016. "הם יכולים לשתף אותי בדברים שספורטאים אחרים לא יכולים. זו זכות גדולה בשבילי ללמוד מהם. בשנה הבאה אני רוצה להיות במקום שלהם, ויותר מכך: לזכות במדליית זהב אולימפית. אני רוצה להעביר את החוויות שלי לדור הבא. אני יודע שלהיות מדליסט זהב זה אומר להיות מושלם ביום התחרות. זה לא רק שניצחת את כולם, אלא שלא עשית אף טעות. אומרים שזה גם תלוי בהגרלה. היו לי הגרלות מאוד קשות בטורנירים וכשהגעתי לפודיום, למשל בגרנד סלאם פריז, כשזכיתי בארד, הבנתי שזה פודיום איכותי ואני נמצא שם, לצד אלופי עולם ואלופים אולימפיים".

שנת 2017 הייתה המבוא לפריצה הגדולה בהמשך. מה קרה שם?
"התחילה כימיה גדולה יותר עם הצוות והנבחרת. התמסרתי לשיקום ולאימונים. משהו שם התחבר מאוד יפה עם המאמן אורן סמדג'ה ועם גיל עופר וגיא פוגל שעובדים לצדו. כולם עטפו אותי בחיבוק, גם כשההתחלה הייתה לא פשוטה. תחושת המסוגלות גרמה לי להאמין בעצמי, והיום אני יודע שאני יכול לנצח כל אחד, לא משנה מאיפה ובאיזו תחרות אנחנו נפגשים. אורן מפרגן מאוד על ההתקדמות שלי והוא יודע כמה אני חדור מטרה ורעב להצלחה. הוא גורם לי להוציא מעצמי להבה גדולה שדוחפת אותי קדימה. אני מחכה כבר ליום האולימפי שלי".

כשאתה מגיע לאליפות עולם בתור מועמד למדליה, אתה מסוגל לראות את הדרך הארוכה שעברת?
"אני לא מאמין שאנשים נולדים להיות אלופים, אלא שזה משהו שנבנה עם הזמן. כל בן אדם עובר תהליך מסוים, והדרך שלי הייתה להתמודד למשל גם בגביעי אירופה, שהן התחרויות מהדרג הנמוך בתחילת הקמפיין. הייתי חייב להוכיח לעצמי קודם כל מה אני מסוגל, ואחר כך התקדמתי לתחרויות כמו גרנד פרי, גרנד סלאם ואליפויות אירופה ועולם. כל אלה היו אבני דרך חשובות בקריירה. אי אפשר לפסוח על שום שלב. המטרה השנה הזו היא באמת האליפות הזאת, שתתקיים באולם בטוקיו שבו נתחרה באולימפיאדה. אורן החליט לוותר על אליפות אירופה בשביל שנעשה הכנה כמו שצריך, ומבחינתי היא הייתה מושלמת. היינו במחנה אימונים בהולנד למה שנקרא 'משקלים כבדים'. בארץ אין לנו את זה. אני מרגיש בשיא שלי עכשיו. אני מרגיש בכושר מצוין. זכינו במדליות בכל טורניר אפשרי, רק אליפות העולם היא משוכה. ועדיין, היא רק אבן בדרך".


"אני מרגיש בשיא שלי עכשיו" (אריאל שלום)

לג'ודו הגיע אחרי שסבו שלח אותו לחוג ג'ודו במועדון השכונתי אצל פאבל מוסין. אמו של פיטר עזבה לארה"ב, והוא נשאר עם סבו וסבתו. "היו לי בעיות בריאותיות כילד, והג'ודו היה הפתרון. סבא חי איתי את הענף ודרבן אותי למקצוענות. הוא היה חייל בקומנדו הרוסי, ככה שאצלו אין דבר כזה להתפשר, רק מצוינות. זה חישל אותי וגרם לי להיות מוכן לכל תרחיש. אחרי אליפות אירופה סבא שלי בא אלי ואמר לי: 'למה רק ארד? למה לא זהב?'"

לא פחות מארבעה ספונסרים מלווים אותך בדרך לטוקיו, וגם אחריה. מה יש לפיטר, שעבד כמאבטח תוך כדי האימונים, להגיד על כך?
"אני מודה בכל יום שיש לי אותם, וזה לא מובן מאליו. כמובן שזה לא תמיד היה ככה. היו ימים שגם לא הייתה לי מלגה חודשית. אני קורא לזמן הזה בו לא הרווחתי כלום ועבדתי תוך כדי כתקופת 'התנדבות'. מבחינתי, גם אם לא הייתה לי משכורת, באתי לעבודה. האם היו יכולים לפספס אותי? אם הייתי מוותר לעצמי – כן".

מה דעתך על הכתבה?

אהבתי
לא אהבתי