המשלחת הישראלית לאליפות העולם בג'ודו קיבלה את אותה תשומת לב שזכתה לה נבחרת העתודה בכדורסל, אלופת אירופה, לפני קצת יותר מחודש. הג'ודו נכלל לאורך השנים בין הענפים שסובבים את הכדורגל והכדורסל ונאבקים על פירורי תשומת הלב שאלה מותירים: כל משחקי הכדור והענפים האולימפיים נמנים עמם, כולל הג'ודו, אך יש ענפים אולימפיים חשובים ומרכזיים ממנו.
מבין הענפים האולימפיים שמצויים בקטגוריה הרחבה שלו, קרב מגע, לג'ודו אין המעמד הראשוני שיש להיאבקות ולאִגרוף. הוא אולי מרגיש עתיק כמוהם בגלל מעמדו העכשווי – עוסקים בו ברוב חלקי כדור הארץ – אבל היאבקות היא ענף ספורט אולימפי מאז משחקי אתונה 1896, המשחקים הראשונים בעת החדשה, והאגרוף מאז משחקי סנט לואיס 1904. הג'ודו הוצג לראשונה במשחקים האולימפיים בטוקיו 1964, כמחווה למארחת, כפי שהטאקוונדו הוצג בסיאול 1988 כמחווה לקוריאה הדרומית. הג'ודו הפך לענף אולימפי קבוע רק במינכן 1972. אצל הנשים הוא הפך לספורט אולימפי רק באולימפיאדת ברצלונה 1992.
אם ענפי קרב מגע היו מדליקים אותה, ישראל יכלה להתמסר לאגרוף ולהיאבקות באותה מידה שהתמסרה לג'ודו. שניהם פתוחים גם לנשים. ג'ודו נתפס בישראל לאורך שנים כענף זניח, מאלה שמעוררים עניין כשנציג מטעמם מתמודד על מדליה. שמעת עליו כי השכן שלח את הילד לחוג: ג'ודו זה יופי, ג'ודו זה ספורט, ג'ודו זאת תרבות, ג'ודו נותן לילד ביטחון, בונה אותו לחיים, גם קרטה זה טוב, השאלה היא מה הילד רוצה להיות – פטריק קים או משה פונטי.
מוקי, פלצ'יק וסמדג'ה. ג'ודו מכיל בתוכו המון אלמנטים חשובים (דובר צה"ל)
פונטי נמנה עם ראשוני הג'ודאים ששמם התגלגל ונקלט. יונה מלניק קדם לו. מלניק ייצג את ישראל במינכן 1972. פונטי ואדי קואז בלוס אנג'לס 1984. מה שראשוני הג'ודאים עשו לא גרם לענף לחלחל ולא שינה את מעמדו כענף שניזון משאריות של פירורי תשומת הלב. גדולי הג'ודו הישראלי של הימים ההם לא נחקקו בתודעה יותר מגדולי הפינג פונג – יוסי בוגן ודרור פולק.
כשכל הענפים המשניים התבוססו במעמדם וחיכו לאירוע שלהם כדי להזכיר את קיומם, הטניס פתח במהלך שנועד לכך שיבודד מכל היתר ויהפוך לענף ספורט שהמדינה עוסקת בו. זה התרחש באמצע שנות ה–70 של המאה שעברה. הטניס קיבל לצורך זה דחיפה גבית מלאכותית. מלכתחילה הוא לא עורר עניין, לכן הוא הציע אפשרויות. הוא הוגש לאוכלוסייה על ידי חבורה של יהודים אמריקאים אמידים שביקשו לתרום לחיים כאן והחליטו לעשות זאת באמצעות פיתוח ענף שהיה קרוב ללבם ושהם חשבו, ובצדק, כי הוא יכול להיקלט. מצדם שישראל תמשיך לאהוב כדורגל וכדורסל, אבל שתשחק טניס, מזג האוויר הרי אידיאלי. הייתה חסרה תשתית, מגרשי טניס, אז הם הקימו תשתית. הציפו את הארץ במרכזי טניס, עשרות מגרשים בלבם של מתקנים משוכללים שערוכים לקלוט את ישראל בהמוניה ולגדל את אלופיה.
את המרכז הראשון הם הקימו ברמת השרון, מקום טוב, מבוסס, באמצע הארץ. זה היה נכון מנקודת מבטם לחבר את הטניס לרמת השרון. כך גם רמת השרון הבינה. היא נתנה את הקרקע. הטניס התאים לרמת השרון כמו כפפה ליד. הרעיון היה שמרמת השרון, מהמרכז, הטניס יחלחל לכל קצות הארץ. נבנו מרכזי טניס גם בפריפריה. מאמצע שנות ה–70 ועד תחילת שנות ה–90 הטניס נראה כמו ענף שיש לו סיכוי אמיתי. לצד המתקנים הוא התחיל לפתח מסורת הישגית: שלמה גליקשטיין כיכב והגיע להישגים, שחר פרקיס התחיל להבהב בסוף דרכו של גליקשטיין, מנסדורף עלה, הטניס ידע שנים של ספורטאים חריגים שהישגיהם לא היו פחותים מאלה שסיפקו המדליסטים האולימפיים, והטניסאים עשו זאת גם באופן אישי וגם במסגרת לאומית, בגביע דיוויס. אבל הטניס גווע עם הזמן, הוא חזר לגודל שהוקצה לו לפני שהאמריקאים באו עם ההצעה לסדר חדש בספורט הישראלי. הטניס נתן לנו בהמשך את שחר פאר, דודי סלע ואנדיוני.
פאר. ענף שחזר לגודל שהוקצה לו (Pedro PARDO/AFP/Getty Images)
השיט מציג את עצמו במשך השנים כענף שישראל מזוהה איתו. לשיט היה אתוס. בסוף שנות ה–60 הוא הציג שני אלופי עולם בשיט מפרשיות דגם 420, שניהם מחוף בת ים: צפניה כרמל ולידיה לזרוב. שיט נראה ספורט טבעי עבור ישראל, ומהרגע שהוכר כענף אולימפי במינכן 1972 ישראל שלחה נציגים מטעמה.
שמותיהם של השייטים הבולטים לאורך השנים חקוקים בתודעה של עכברי הספורט, דיברו עליהם, עסקו בהם ובסיכוייהם: יאיר מיכאלי, יהודה מעיין, אלדד אמיר ויואל סלע, ברוקמן ופרידלנדר, האחים טורטן, האחים ענבר, גל פרידמן, לי קורזיץ, שחר צוברי. לי קורזיץ בעצמה, מתוקף אישיותה, סיפורה והישגיה הייתה יכולה להרים ענף, אם רק היה אפשר להתקרב אליו קצת, לראות משהו ממנו.
צוברי על הגלשן. ענף שאי אפשר להתקרב אליו (איגוד השייט)
אולימפיאדת ברצלונה נתנה לג'ודו את המעמד שהשיט והטניס ביקשו לעצמם ולא השיגו – הספורט המקומי המובהק. הג'ודו לא שלח לסיאול 1988 אף נציג, לברצלונה 1992 נשלחו ארבעה. יעל ארד בראשם. מבין חברי המשלחת הישראלית, היא הייתה שם מוכר. כבר זכתה במדליות באליפויות אירופה ובאליפות העולם שהתקיימו בסמוך למשחקים האולימפיים. אמרו שיש לה סיכוי.
את הקרבות של ארד למדליה בברצלונה ליוו רק הישראלים שסבבו את המשלחת והיו מחויבים לכך מתוקף תפקידם. כשזכתה זה חולל רעש גדול. סמדג'ה התחרה למחרת, יום שישי. הוא היה אלמוני. ראשי המשלחת תדרכו שאין לו סיכוי לעבור את הקרבות המוקדמים; סמדג'ה צעיר, אמרו, רק בונים אותו, תבואו לראות באולימפיאדה הבאה.
באטלנטה 1996 ארד וסמדג'ה עדיין סחבו, אבל היו מעבר לשיאם. בסידני 2000 הג'ודו כבר הציג את אריק זאבי, שהיה הפנים של הענף כל עוד עמד על רגליו. לאחר פרישתו הג'ודו העלה לפודיום את ירדן ג'רבי, אורי ששון ושגיא מוקי. במונחים של הספורט המקומי ההישגי זו הצפה של ספורטאים חריגים שמתמודדים בטופ העולמי, כולם תוצרת מקומית, נולדו והתפתחו כאן.
סמדג'ה וארד. בברצלונה ניתן לג'ודו המעמד שהענפים אחרים לא השיגו (עדי אבישי)
הג'ודו, מאז החל להתבסס, מתגבר על תקופות יובש. החיוניות של הענף מאפשרת לו. מבייג'ין ומלונדון הוא חזר בידיים ריקות, מריו דה ז'ניירו הוא הביא שתי מדליות. יש לג'ודו משהו שמייחד אותו מענפים אחרים שבעבר ניסו להתנחל בתודעה. כשמדברים על כישלון באליפות העולם הנוכחית, זה לא כישלון שפוגע במעמד של הענף או מפחית ממרכזיותו. הג'ודו הוטמע, יש לו תשתית, הוא בן המקום, כישלון באליפות עולם כשלצדו מדליית זהב לא יסיט אותו מהמסלול.
השיט מתרחש בלב ים, הג'ודו קורה כאן, על המזרן בטווח נגיעה, אפשר להריח את הזיעה. עבור הדיוטות שמחפשים ענף ספורט להתחבר אליו, לעקוב אחריו, אולי לעסוק בו, הם או ילדיהם – לוחם ישראלי שמטיח יריב למזרן, אטרקטיבי יותר משייט ישראלי שמחשב נכון את הרוח והגלים. אלה תדמיות בוטות וגסות, אבל יהיה נכון להביא אותן בחשבון כשמחשבים נקודת מוצא וסיכויים של ענף להתנחל בלבבות.
הטניס ביקש לחלחל מהמרכז לפריפריה. הוא הוצג לפריפריה, היא שמחה להכיר והניחה לו לחלחל ככל שזה הסתייע. הג'ודו פרץ מהפריפריה. אחרי ברצלונה הפריפריה אימצה אותו, גיבוריו מזוהים איתה. הפריפריה קידמה ענף ספורט כמעט לא מוכר עד למעמד של הספורט הלאומי.
זכייה במדליה אולימפית או התעלות חד־פעמית באליפות עולם לא תגרום לענף ספורט לחלחל. הספורט המקומי חווה גיבורים לרגע שלא הותירו אחריהם ענף חי אלא זיכרונות עמומים. רבים מהם ייצגו את ישראל, אבל לא היו תוצרת המקום: אוורבוך, מטוסביץ', קלגנוב, כמו גם צ'מטאי ושטילוב – קלטנו אותם בזרועות פתוחות, אבל זה יהיה יומרני לכנות אותם "ישראלים" במובן של תוצרת. הספורט הישראלי לא מנע מהם להתפתח ולמצות את יכולותיהם, אבל לא היה יכול להצמיח אותם, הענפים שהם מייצגים מתקיימים בתודעה כל עוד יחידי הסגולה האלה קיימים.
צ'מטאי. לא הייתה יכולה להצליח אילו הייתה מתחילה את דרכה בישראל (AFP)
הקיבוצים סיפקו בעבר שחיינים. גם היום. אז, השחייה הייתה מזוהה עם הקיבוצים, היום עם הליאונידים, כך הם מכונים בענף כדי להדגיש את מקור הידע. הוא נרכש בברית המועצות. ידע נוסף רוכשת השחייה במכללות, היא שולחת אליהן את כישרונותיה, כפי שהאתלטיקה עושה, כדי להתאמן ולהתחרות. ניפגש איתם באולימפיאדות ואם לא יגיעו לאולימפיאדות לא נדע על קיומם.
הג'ודו כולו ישראלי. הגיבורים שלו ישראלים, המאמנים, המנהלים, כולם ישראלים שתפגוש ביומיום שלך. שגיא מוקי הוא זה שעומד אחריך בסופר, את ירדן ג'רבי אתה יכול לראות עושה פן אצל הספרית בשכונה. הג'ודו קורה במתנ"סים, רק המזרנים תוצרת חוץ.
לג'ודו יש מעמד שמאפשר לו להתמודד עם כישלון. יש לו שורשים, הוא שרד כישלונות, התגבר על תקופות יובש. במעמדו, בהתחשב בשאיפותיו, חשוב שיידע גם כישלונות. זה ספורט ישראלי בסופו של דבר, איך ישמור על פרופורציות?
אלוף עולם טרי. שגיא מוקי (CHARLY TRIBALLEAU / AFP)
מה דעתך על הכתבה?