גילי כהן עדיין לא יודעת אם היא תהיה הג'ודאית שתייצג את ישראל במשחקים האולימפיים במשקל של עד 52 ק"ג. היא כן יודעת, והרבה, על דברים אחרים. מרבית הראיון איתה, שנערך לפני שתחרות סבב הגרנד פרי מגיעה בפעם השנייה לתל אביב, מלא בתובנות שלמדה מהרגע שדרכה על המזרן בפעם הראשונה בגיל ארבע ועד היום. היא גם מספקת זווית שונה לחיים של ספורטאית, כזו שחובב הספורט הישראלי הממוצע לא תמיד מכיר.
אש צולבת
קמפיין אולימפי אורך ארבע שנים. זהו פרק זמן ארוך, לעיתים מייגע, וכזה שדורש סבלנות. הקמפיין לטוקיו 2020 כלל עבור כהן לא פציעה אחת ברצועה הצולבת, אלא שתיים: בפברואר 2018 ובמאי 2019, מהן החלימה לחלוטין רק לאחרונה. "עכשיו אני מרגישה מצוין. היו פציעות לא קלות, אבל שלב השיקום מאחוריי ונשאר רק להתאמן ולהביא תוצאות. אם זה חוסר מזל או פשוט משהו שקורה, זה חלק מהעניין בספורט, ובטח בג'ודו. אומרים שלא בוכים על חלב שנשפך, אז בג'ודו לא בוכים על פציעה. מכל דבר לומדים ואפשר לצאת מזה יותר חזקים".
בשני המקרים החלטת שלא לעבור ניתוח.
"זה היה הדבר הנכון מבחינתי. כן, הפציעה תמיד שם וצריך לדאוג, לעבוד, לעשות חיזוקים ולשמר. עכשיו אני מתרכזת נטו בלהיות טובה. לקח לי זמן לחזור, משום שזו הייתה פציעה מורכבת. להיות פצוע, לשבת בצד ולראות את חברותיי לנבחרת מתאמנות, טסות ומתחרות זה הכי מבאס שיש. צבט בלב שאני לא שם איתן. אנשים לא מבינים שכשאת פצועה את צריכה לעבוד קשה יותר מאשר כשאת מתאמנת. השיקום הוא המון שעות: חדר כושר, פיזיותרפיה ובריכה. הייתה לי ויש לי מטרה, שאליה אני שואפת, וגם כשהייתי בחוץ היא מה שנתן לי את הדרייב. הפציעה גרמה לי לחזור עם אהבה אל המזרן גם בפעם הראשונה וגם בפעם השנייה".
"לא בוכים על פציעות". גילי כהן (דני מרון)
בדרך לריו 2016 עלתה כהן על הפודיום בסבב העולמי לא פעם, כשהשיא היה אליפות אירופה 2014, שם זכתה בארד. הדרך לאירוע השיא בברזיל, היא מספרת, הייתה קשה מדי. "לספורטאים הטובים שעושים תוצאות טובות בתחרויות הגדולות, קל להגיע רעננים למשחקים האולימפיים. הם יכולים לבחור את התחרויות והם עדיין יהיו בפנים. אצלי זה לא היה ככה. הייתי בערך ב-15 תחרויות בשנה, כי צריך להשיג ניקוד בשביל הקריטריון. אמנם בסוף נתתי רצף של תוצאות טובות שמיקמו אותי בשמינייה, אבל עד אז הייתי צריכה לרוץ אחרי התחרויות. זה היה מאוד אינטנסיבי. לפעמים יש תחרות שבוע אחרי שבוע. זו הייתה חוויה מטורפת".
ואז הגיע יום הקרבות שלך בריו ובו הודחת בסיבוב הראשון.
"האולימפיאדה עצמה הייתה אכזבה. כישלון. התאכזבתי כי זה היה רגע שחיכיתי לו מגיל ארבע, וההכנה הייתה מצוינת. הייתי צריכה לנצח, לא באתי שם לידי ביטוי ועדיין כואב לי בלב. ראיתי את הסיבה לחוסר ההצלחה ואני משתמשת בכך כניסיון גם לקמפיין הנוכחי וגם לחיים".
והקמפיין הנוכחי נפתח עם מקום חמישי באליפות העולם 2017.
"היה לי ברור שאמשיך אחרי ריו. הכאב והאכזבה משם נתנו לי את המוטיבציה לבוא ולעשות יותר טוב בקמפיין הבא. אליפות העולם הייתה בשבילי תחרות טובה משום שניצחתי ספורטאיות טובות והוצאתי מעצמי הרבה. מצד שני, להגיע לחצי הגמר ואז להפסיד פעמיים זאת אכזבה. להיות מדליסט באליפות עולם זה אומר משהו. בשבילי זה היה פספוס. אבל הבנתי שאם אתקע בהפסד הזה לא אגיע לשום מקום, והמשכתי הלאה".
בגרנד פרי תל אביב שנערך בשנה שעברה זכתה כהן במדליית הכסף, לאחר שהפסידה בגמר למדליסטית הזהב האולימפית, מאילינדה קלמנדי. "זו לא בושה", היא מבהירה, "הגעתי לגמר וחוץ ממני עשו את זה גם שירה ראשוני ותמנע נלסון-לוי. רק שהן זכו בזהב ואני בכסף. יש משהו מבאס במדליית כסף. הרי אומרים שמי שעומד בפודיום במקום השני הוא בעצם היחיד שהפסיד, בעוד מי שזכה במדליית הזהב ואפילו בארד – ניצח. כן, לפעמים מרגיש שמקום שני מבאס יותר מהשלישי. הקהל הביתי דוחף ותומך ואני מקווה שגם השנה נבחרת הנשים תדע להוציא מעצמה תוצאות יפות".
"לפעמים מקום שני מבאס יותר ממקום שלישי" (עדי אבישי)
"כמו ליברפול וסיטי"
עד כה זכתה כהן בת ה-28 ב-20 מדליות בסבב העולמי: 15 בגרנד פרי וחמש בגרנד סלאם. ובכל זאת, קרב אחד שלה תפס במיוחד את העין, זה שבו פגשה את גפן פרימו בת ה-19, המתחרה עמה על הכרטיס הבודד במשקל לטוקיו. בחצי הגמר של אותו גרנד פרי בתל אביב. כהן גברה על פרימו במהירות, מה שסחט ממאמן נבחרת הנשים, שני הרשקו, את התגובה הבאה: "אומרים שאם יש לך כלב מזדקן בבית ואתה רוצה שהוא יחזיק עוד קצת, הכי טוב זה להביא גור. הגור משגע אותו, וככה הוא מרוויח עוד שנה או שנתיים. גם פה הבאנו גורה מטורפת שמדליקה את גילי".
מה דעתך על ההשוואה הזו?
"אני יודעת שזה נשמע מעליב, אבל שני לא התכוון לזה ככה. כשיש עוד מישהו איתך על אותה משבצת, אין ספק שזה דוחף אותך לעשות יותר. נוצרה סיטואציה בה יש שתי מתחרות טובות במשקל ודברים כאלה קורים. זה כמו ליברפול ומנצ'סטר סיטי בשנה שעברה: שתי קבוצות מצוינות שדחפו אחת את השנייה עד למחזור האחרון. שתיהן שברו שיאים, ואולי אם סיטי לא הייתה שם, ליברפול לא הייתה עושה את רצף הניצחונות שעשתה. צריך לקחת את זה לכיוון הכי חיובי שיש".
הקרב נגד גפן פרימו (עדי אבישי)
הניסיון שלך בג'ודו יכריע את המאבק הזה?
"זה קם ונופל על הרבה דברים. זה יכול להיות משהו גדול כמו ניסיון וזה יכול להיות משהו קטן, כמו ניצחון אחד. לכל אחד יש את הקלפים שלו. לי יש ניסיון. לגפן יש מוטיבציה ורעב. יש משפט שאומר 'אף אדם לא נכנס לאותו נהר פעמיים, מפני שזה לא אותו נהר והוא לא אותו אדם'. הימים עוברים וכל אחד חווה דברים ולומד על אחרים וגם על עצמו".
את גופה של כהן מעטרים קעקועים לא שגרתיים. "אומנות שנשארת איתך לכל החיים", לדבריה. על אחת מאצבעותיה מצויר חתול מזל יפני וברגל קעקוע של ליברפול. "האהדה הגיעה מאבא שלי. גם לג'ודו הגעתי בזכותו. הוא מדרום אפריקה, ושם הלימודים סובבים סביב ספורט", היא מסבירה, "מאז שאחי ואני היינו ילדים, הבנו שנהיה אוהדי ליברפול. הייתי באנפליד פעמיים וגם בגמר ליגת האלופות בקייב. אני מקווה שהשנה הטובה של ליברפול תהיה גם השנה הטובה שלי".
מה דעתך על הכתבה?