לפני שבועיים עלה טל בנין לשידור בתכנית הספורט של FM103. על הקו מאמריקה היה יואב כץ. כרגיל, כמו בכל ראיון, בחר כץ לענות בתשובות מתחמקות. אז לבנין – ששמע את הראיון ברדיו – נמאס. הוא הודיע – מול הבוס שלו – שהוא יישאר מאמן הפועל חיפה עד סוף העונה. כץ נותר המום מהצד השני של הקו. הנה, נמצא מישהו שמספק הכרזות הזויות יותר משלו – מאמן כדורגל מודיע לבוס שלו שהוא נשאר ולא משנה מה יקרה.
אבל בניגוד להכרזותיו המגוחכות של כץ, מאחורי האמירה של בנין הסתתר הכאב העמוק על לאן שהגיע. מעמד המאמן, לאן הגיע הכאוס סביב עבודתו, ובעיקר – לאן הגיע מועדון הכדורגל שנקרא הפועל חיפה. ארבעה ימים אחר כך הגיעו העניינים לנקודת רתיחה בקרב בין משפחת בנין לאפרים גבאי, והשבוע נגמרה סופית הפנטזיה שבנה לעצמו בראש בנין וכץ הכריע גם אותו באמצעות מלחמת התשה.
האמת צריכה להיאמר: אולי באמת כץ מאס בבנין; אולי חשב שהוא לא האיש שיוכל להשאיר אותו בליגה; אולי פתאום ראה בבן מרגי המשיח שיביא אותו לגאולה. אולי. לגיטימי לפטר מאמן, אבל הדרך, הדרך שעבר בנין בדרך החוצה, כל כך משפילה, כל כך מגעילה.
ואולי זה לא סתם. 14 שנים מלאו השבוע למותו של רובי שפירא, האיש שהפך את הפועל חיפה לאלופה, למועדון צמרת בישראל, לקבוצה שמייצגת את ישראל בכבוד. רובי היה ההפך הגמור מכץ. הוא היה לארג' בצורה חריגה, יש שיגידו שאפילו יצא פראייר פה ושם. שפירא אהב לחיות טוב, אהב כדורגל, אבל מעל הכל אהב את הפועל חיפה. המועדון באמת היה חשוב לו. הוא שיחק עם ג'ובאני שש-בש, עשה על-האש עם זיתוני, וכשהיה מגיע לארץ מניגריה היה רוב היום סביב כפר סיטרין, מתקן האימונים של הפועל חיפה. הוא באמת היה הדוגמה הקיצונית לאדם שהקבוצה שבבעלותו היא חייו. בתקופתו, הפועל חיפה הייתה מועדון אחר.
געגועים לרובי שפירא ז"ל. השבוע, בסמי עופר (ערן לוף)
כאילו כדי להכעיס, הגיעה לפני יותר מעשור הדוגמה הקיצונית ההפוכה. הרי אין עוד בעלים כמו יואב כץ בכדורגל שלנו. הוא הדוגמה לניהול חסר נשמה, דוגמה לאחד שלא סופר אף אדם, אלא רק כשטר זול, ואולי יותר זול. הוא לא מצהיר זאת באופן רשמי, אבל לכאורה נדמה שאין לו ממש מטרה, אין ייעוד למועדון בתקופתו.
בנין הוא באמת רק דוגמה אחת. עצוב. זו המילה שמתארת את מצבה של חיפה, וזו מילה שיכולה בהחלט לתאר גם את מצבן של קבוצות אחרות בכדורגל שלנו שמצבן לא רחוק משלה: הפועל ת"א, הפועל פ"ת, מכבי נתניה. אבל בקריית חיים האווירה אחרת לגמרי. חוסר התקווה הביאה להקמתה של קבוצת האוהדים על שם שפירא – קבוצה שנבנתה בדומה לקטמון, על בסיס הבוז שרוחשים האוהדים לבעלי מועדון האם.
כץ. ניהול ללא נשמה (ערן לוף)
ובשבוע כזה, שבו הולך מאמן הביתה בצורה כה משפילה ובד בבד מציינים 14 שנים למותו הטראגי של הבעלים הקודם, מתחדדת ההבנה ומתחדד הגעגוע.
מה דעתך על הכתבה?