עד 2011 אתלטיקו מדריד הוגדרה "קבוצת פאר בכדורגל הספרדי", זה במקרה והיית צריך להסביר להדיוטות מי זו אתלטיקו בלי לרדת לפרטים. ההגדרה, סתמית ככל שתהיה, אומרת בעצם הכל: קבוצה ידועה, בעלת אמצעים, מעמד כלשהו, ותק, קצת מסורת, פה ושם תואר, זה שיחק אצלה, ההוא שיחק אצלה. בכל ליגה יש קבוצות כאלה.
היחסים בין הקולצ'ונרוס, הקבוצה השנייה של מדריד. לבין הראשונה ידועים. כמו ליברפול בימיה הגדולים ואברטון, כמו יובה וטורינו. כמו יונייטד וסיטי לפני שהשייח'ים הגיעו. ריאל ואתלטיקו אינם מועדונים באותו סדר גודל והסדר הזה היה מקובל על אתלטיקו לחלוטין. הייתה יריבות עירונית מסוג כלשהו, בטח גם קצת עוינות בין מחנות האוהדים, אבל אף פעם לא היה ויכוח למי מדריד שייכת.
אתלטיקו היתה יריבה כנועה שבמשך 14 שנים לא ניצחה משחק דרבי. עד 2011 – השנה שבה דייגו סימאונה הוחתם – ריאל ניצחה ב-15 מתוך 19 משחקי הדרבי שקדמו למינוי של הארגנטיני. ארבעה הסתיימו בתיקו. באתלטיקו לא שיחקו לאורך השנים הרבה מאוד שחקנים שריאל הייתה רוצה לראות אצלה. אולי את טורס כשהוא עוד היה "אל ניניו". אני לא חושב שסימאונה, כששיחק באתלטיקו, היה יכול לעניין את ריאל. זה לא שחקן ריאל, זה לא הסגנון, מה יש להם לעשות איתו.
נובי סטיילס, קלאודיו ג'נטילה, ג'נארו גאטוסו, אדגר דווידס, רוי קין, גרהאם סונס – כל אלה היו שחקנים מסוגו של סימאונה, טובים יותר או טובים פחות, אבל שחקנים שהביאו איתם למגרש את מה שסימאונה הביא. כלבי תקיפה. קבוצות גדולות מוצאות שימוש לשחקנים מסוגם. אף אחד מאלה שהוזכרו לא התפתח והיה למאמן גדול אם כי חלקם ניסו. נראה כי מה שאפיין את משחקם, הדבר הזה שאותו הביאו עמם למגרש כששיחקו, אותו אי אפשר היה להנחיל בשחקנים שלהם. אני מדבר על גישה למשחק, על יצר תחרות מוטרף.
סימאונה. הביא אתו יצר תחרות מטורף (AFP)
אני לא חושב שעם פרישתו של סימאונה היה מישהו שהצביע עליו ואמר: זה יהיה מאמן גדול. כפי שזה נראה כרגע, סימאונה הולך להיות מאמן הרבה יותר גדול מהשחקן שהיה. הוא מהיחידים שמביא איתו חזון ולצדו – בהינתן הנסיבות המתאימות – יכולת מוכחת ליישם אותו. הנסיבות המתאימות הן שכולם יזוזו הצדה ויאפשרו לו לשרטט את חזונו וליישם אותו.
בעסק הזה, כדורגל, שחקנים ומאמנים תלויים בנסיבות שקיימות סביבם ורק לעתים רחוקות הם אלה שיוצרים אותן. סימאונה יצר עבור עצמו ועבור מועדונו את הנסיבות. אתלטיקו שלו זו לא אתלטיקו שהייתה בעבר. לאתלטיקו העכשווית אין כל זיקה לאתלטיקו של פעם חוץ מהעובדה שהיא נושאת את אותו שם ומשחקת באותו איצטדיון. סימאונה לא ממשיך מסורת שהייתה נהוגה במועדון מאז ומעולם – הוא יוצר כזו, חדשה. כשהשחקנים שלו מגדירים את עצמם "אנשים פשוטים שנאמנים לערכים של אתלטיקו". אז את המוטו הזה סימאונה המציא עבורם.
כל זה אפשרי באתלטיקו אבל זה לא אפשרי בריאל כי ריאל זו הקבוצה של ה"מלך" – אלפונסו ה-13, לא כריסטיאנו, אם כי כריסטיאנו חושב שכן. הסיפור של אתלטיקו וסימאונה צריך לצדו את הסיפור של ריאל ופלורנטינו פרס כדי שזה יעצים אותו.
***
פרס מוגדר כ"מיליארדר, איש עסקים ופוליטקאי שמכהן כיום כנשיאה של ריאל מדריד". בעבר הוא היה כבר נשיא הבלאנקוס וגם אז היה "מיליארדר, איש עסקים ופוליטיקאי". בקדנציה הראשונה שלו הוא כונן את הגלאקטיקוס. הרקורד שלו בכדורגל נבנה על הגלאקטיקוס ההם. במובן של קבוצת כדורגל זה את מי הוא קנה וכמה הוא שילם. הרכישות של פרס הן תמיד בומבסטיות, הסכומים תמיד מופרכים, אלה הם סדרי גודל של קונגלומרט, לא קבוצת כדורגל. ריאל של פרס היא היחידה שרוכשת, קונה ומצרפת שחקנים לא כי הקבוצה צריכה אלא כי המותג צריך. זה מה שמכתיב את רשימת הקניות שלה. הפרמטרים המקצועיים על פיהם נבנה הסגל של הקבוצה קטנים על ריאל כפי שההגדרה שחקן כדורגל קטנה על כריסטיאנו.
ריאל לא מתמסרת למאמניה, או לכל סמכות מקצועית אחרת לצורך העניין, היא לא תביא את סימאונה כפי שהיא לא תרכוש את גרייזמן. למה היא צריכה לקנות את גרייזמן בכסף קטן כשאפשר לקנות את חאמס בכסף גדול.
פרס ובייל. למה לקנות בכסף קטן כשאפשר בגדול? (Gettyimages)
למה ריאל צריכה את קאקה, את בייל, את איסקו, את מודריץ' ועוד אינספור אחרים שעברו שם רק לרגע. אנחנו מדברים כאן על שחקנים גדולים, מוכחים, לא פלופים. ריאל קונה רק כאלה, אבל בשביל מה? מאחורי הרכישות האלה נראה שלא קיים נימוק מקצועי מהסוג של "זו הקבוצה שאנחנו בונים ואת זה אנחנו צריכים" כפי שמקובל במרבית הקבוצות, גם בקבוצות הגדולות. ברצלונה לא מוציאה פחות כסף מריאל על רכישות – שתיהן מוציאות פי ארבעה מאתלטיקו – אבל בברצלונה אתה מבין למה, אתה רואה על המגרש על מה הם מוציאים את הכסף.
***
אתלטיקו של סימאונה רוכשת שחקנים כדי להפוך אותם לפלקאו, לדייגו קוסטה, לארדה טוראן, לגרייזמן. אז היא תמכור אותם. אין לאתלטיקו את היכולת להחזיק ולשמר את שחקניה הגדולים מעבר לפרק הזמן שבו הם הופכים לכאלה, מקבלים את ההכרה ונמכרים ככאלה. אבל בפרק הזמן הזה היא תפיק מהם עבור עצמה בדיוק את מה שהיא צריכה. מה שקורה איתם אחר כך, כשהם כבר במקום אחר, בנסיבות אחרות, תחת מאמן אחר, זה גם סיפור אחר.
שחקנים שריאל מניחה עליהם את היד רוכשים לעצמם חלקת קבר. הם יכולים להתנחם שייטמנו בחלקה המלכותית. יש מעט מאוד שחקנים ומאמנים שריאל היטיבה עם הקריירות שלהם, רובם נתקעו שם, נפלטו חזרה לשוק ומעולם לא חזרו לעצמם. ריאל באמת יותר גדולה מכל שחקן או מאמן שנמצאים שם. זו הקבוצה של נשיאה, רק עליו היא לא גדולה.
המפגש ביניהן בשבת הקודמת הסתיים גם הוא בניצחון של אתלטיקו, כמו בכל שלוש הפעמים האחרונות בברנבאו. זה מה שקורה כשכלב תקיפה נתקל במיליארדר, איש עסקים ופוליטיקאי.
מה דעתך על הכתבה?