מאת: רמי רוטהולץ צילומים: אבשלום ששוני
אני לוקח את הצד של אלי טביב, מאמץ את גרסתו במלואה, לא מטיל בה ספק. עד עכשיו קיימת רק גרסה אחת – זו שלו – גם במקרה האחרון, גם בכל אלה שקדמו לו מאז שנכנס לכדורגל.
טביב גר בכפר שמריהו, הוא לא נולד שם. הוא נולד בשכונה, גדל בה, היא עיצבה אותו. הפרט הביוגרפי הזה הולך איתו ומוזכר בכל פעם שנדרשים לפרקטיקות שנהוגות בידיו מאז הגעתו לענף. תמיד זה מתחיל בשכונה שבה הוא גדל ומה שהוא לקח איתו משם להמשך הדרך.
קבוצת הכדורגל הראשונה שעליה השתלט, הייתה הקבוצה שמנהליה העסיקו את אמו במשק בית. סיפור ידוע. המנהלים היו איכרים אמידים ולבנים מכפר סבא. אותם טביב קנה. הילדות בשכונה לימדה אותו לשלוף ציפורניים מעת לעת, ולהביא ביס פה ושם. היו גם קצת עניינים עם המשטרה, דברים קטנים, שמכתימים לפרק זמן ודוהים בסופו של דבר. הזמן גורם להם לדהות, ילדי השכונות סוחבים איתם מטענים כאלה עד שהם נפטרים מהם.
אני ממשיך עם טביב. הוא התרומם מהשכונה, יצא ממנה, נסע לאמריקה, עשה כסף, הלבין את עצמו. הפך לאזרח מועיל, שומר חוק, משלם מיסים, אין לו ממי להתחבא, אין לו סיבה להסתתר, אף אחד לא רודף אחריו.
עכשיו הוא נשאל איך הוא עשה את הכסף, ממה? זה מה שמעניין את האנשים. טביב שונא ששואלים אותו את השאלות האלה, לזה הוא מתכוון שהוא בא בטענות על כך שרודפים אותו. את יואב כץ אף אחד לא שאל מאיפה הכסף שמאפשר לו להחזיק את הפועל חיפה ולקבל את ההכרה כבעלים שלה. את יואב כץ גם אף אחד לא שואל מה האינטרסים שלו, מה יוצא לו מזה? בטביב מפקפקים. אז הנה התשובה: טביב לא עשה את הכסף שלו מסטארט-אפ שהבשיל ונמכר. הוא קנה בזול ומכר ביוקר, זה כל מה שהכדורגל צריך לדעת על המשאבים הכספיים שלו. ועוד משהו הכדורגל צריך לדעת, כי זה אולי יעניין אותו: טביב ממשיך לקנות בזול ולמכור ביוקר.
טביב השבוע בבית המשפט
כשהתאפשר לו כלכלית, טביב מבקש לעשות עוד צעד קטן קדימה. הוא רוצה לתרום לחברה. אנשים שהסתדרו בחיים מפתחים רצונות כאלה, טביב הוא לא הראשון, כסף הוא כבר עשה ועכשיו הוא רוצה להיטיב עם אלה שנותרו מאחור. הוא רוצה לחלוק. זה נשמע מוזר, אבל טביב רוצה להחזיר לסביבה שאף פעם לא נתנה לו שום דבר, רק ביזתה אותו. אבל זה מה שהוא רוצה. זיהה מצוקה בענף שכל כל קרוב לליבו, אז הוא בא לתרום. אין מוטיבציות אחרות, אל תחפשו כי אין.
כדורגל זה המיזם החברתי שדרכו הוא מבקש לתרום. הוא הרי לא יתרום ספריה לבית ברל, כדי שיהיה שם שלט נחושת קטן עליו כתוב: "תרומתו של מר אליהו טביב, מיאמי". טביב חולה כדורגל, אז הוא מגיע לכדורגל, בא מרצונו, אף אחד לא כפה עליו, הוא באמת לא צריך את זה. בא להושיט יד וזורקים עליו רימוני יד. מצמידים מטענים מתחת לאוטו שלו ואופנוענים יורים בו – מפספסים, השבח לאל – מטווח של מטר. זו קבלת הפנים שקהילת הכדורגל עורכת לטביב מהרגע הראשון שבא בשעריה. בעיני זה סיפור מצמרר. בא בן אדם לתרום, לעזור וזורקים עליו רימונים? אני על דבר כזה עוד לא שמעתי.
כדורגל מוקף באוכלוסיות מגוונות. נעשו מחקרים לאורך השנים שהסבירו למה. האוניברסליות של המשחק מיוחסת לזה. כדורגל לא יכול להפסיק לשאוב מהשכונה, כי אז הוא יהפוך לכדורסל. דמויות ססגוניות היו מעורבות בו מאז ומתמיד. מעורבות ברמה כזאת או ברמה אחרת. "יוסקאי", זה שניהל את הכח בשנות ה-60 וה-70 ונרצח בשעתו בשוק הכרמל, היה דמות כזאת. זאב רוזנשטיין זוהה עם הענף, האחים הררי, בני משפחת מוסלי – כולם הסתובבו בכדורגל, אולי קצת בשוליו, אבל תמיד היו קיימים. הרבה מאוד שחקנים מרכזיים בכדורגל הישראלי, הסתובבו בחברתם של פעילי שכונות: אבי נמני, אלי דריקס, איציק זוהר, משה סיני – הם חברי ילדות שלהם. מה, תתנתק מאלה שגדלו איתך רק בגלל שבחרו משלח יד שונה משלך?
ההשתלבות של טביב בענף מובנת מאליה. זה הבית שלו, הוא חזר לשכונה, עכשיו הוא בא כבעל אמצעים, כדי לתרום, לעזור לכדורגל ולכל מה שסביבו. אז אותו הכדורגל מנסה לרצוח?
בעיני עצמה קהילת הכדורגל היא מקרה סעד. ענף נתמך שלא עומד על רגליו. אם אין תורמים, אין פעילות. אם הם הולכים, הענף נסגר. זו ההשקפה השלטת בין כל מי שקשור לכדורגל: שחקנים, עסקנים, מאמנים, אוהדים והבעלים, בעיקר הבעלים. אלה הם בעלי הקבוצות. הם התורמים. לא משקיעים – תורמים. הם מדגישים זאת, כי אם יגדירו את עצמם משקיעים, אז מישהו עוד יכול לחשוב שיוצא להם מזה משהו, והם תמיד אומרים וחוזרים וטוענים שחוץ מכאב ראש אין להם מזה שום דבר. והמשפחה גם לוחצת כל הזמן, כי זה בא על חשבונה, וגם עם זה הם צריכים להתמודד, תחזיקו אותם כי עוד רגע הם הולכים.
כשזו ההשקפה הרווחת, כשהענף כל כך רעוע, אז כל מי שמוכן לקחת על עצמו את מימון הפעילות – תרומתו מתקבלת. הענף תלוי בתרומות, אז הוא יתחיל לפשפש במקור התרומות? בזהות התורמים? במוטיבציות ובאינטרסים שלהם?
זה הופך את התחום לקצת פרוץ. אלונה ברקת ויעקב שחר ואיזי שירצקי, הם אולי תורמים גדולים לקהילה, אבל פועלים בתחום פרוץ. איפה ששלושתם רואים תרומה לקהילה, בשכונה רואים הזדמנות עסקית, מה שהאלפרונים ראו בבקבוקים ממוחזרים – תחום פרוץ, לא מוסדר, לך ותיקח, הכול זרוק על הרצפה, צריך רק להתכופף.
הגטו לא מנהל את האנ-בי-אי. הוא תורם לו את הכישרונות. אנשי עסקים לגיטימיים חברו אחד לשני והסדירו את החלוקה הזו. הם לא תופסים את עצמם כתורמים, הם לא פעילים חברתיים, זה העסק שלהם, הם הבעלים. כששחר, ברקת ושירצקי יחליטו שזה העסק שלהם, אז תרומתם של טיפוסים שוחרי טוב, כמו אלי טביב, תתקבל בעין יפה. לא יזרקו עליהם רימונים.
מה דעתך על הכתבה?