מאת: רמי רוטהולץ צילומים: עודד קרני, איגוד הכדורסל
"אבל מה יהיה עם השחקן הישראלי", שאל ניב רסקין בסוף השידור ופתאום נהיה שקט. אף אחד לא ציפה לשאלה הזו. לא דייויד פדרמן, לא גיא גודס, לא ארז אדלשטיין, נראה אפילו שרסקין עצמו לא קלט מה שיצא לו מהפה. כך לפחות אני התרשמתי מהבעת פניו, ככל שהתארכה השתיקה מסביב.
פדרמן חש כנראה שהשאלה מופנית אליו לכן התחיל לנסח תשובה, ברר את מילותיו באיטיות ובזהירות כדי לא לדרוך על אף אחד. שאלת מעמדו של השחקן הישראלי היא לב ליבו של הענף כבר הרבה מאוד שנים. זו שאלה שלא חדלה להישאל, למרות שהתשובה היא כל כך ברורה עד שעובר אורח רשאי לתהות למה עוד מתעסקים שם בשאלה הזו.
פדרמן מנסח את תשובתו במעגלים רחבים, שהולכים ומצטמצמים ככל שהוא מתקרב למהות: הגישה של השחקן הישראלי למשחק והיכולות הנובעות ממנה, ביחס לעלויות שלו. פדרמן מתחיל עם "הכפר הגלובלי".
פדרמן (שמאל). רגע אחרי הזכייה
זה מונח מעולם התקשורת, הוא מניח שרסקין מבין מונחים שקשורים למשלח ידו. אז פדרמן מסביר, במילים להדיוטות, מה כללי הכפר הגלובלי מכתיבים, מהי המציאות שנוצרה בעקבות ההכרה שכולם חיים על אותה פיסת אדמה וכשהגבולות נפלו. איך זה משפיע על יחסי הכוחות בשוק, איזה אפשרויות נפתחות, אילו ננעלות, מה זה אומר על הייצור המקומי.
שחקן ישראלי, פדרמן אומר לרסקין, לא צריך היום להיוולד בישראל כדי להיות ישראלי: סילבן לנדסברג ישראלי, ג'ייק כהן ישראלי, ג'ו אלכסנדר אולי יהיה בקרוב. הימים בהם רק אליהו והלפרין נחשבו ישראלים חלפו מהעולם. בכפר הגלובלי שחורים רצים בשביל נורבגיה באולימפיאדות. הישראלים הטהורים, הכשרים למהדרין – אלה שנולדו, גדלו והתחנכו פה – אלה עולים יותר מדי ונותנים פחות מדי, ואין שום אפשרות להתמודד באירופה עם קבוצה שמעלה על המגרש יותר מדי ישראלים בבת אחת. נראה שרסקין הבין. הוא לא שאל שום דבר נוסף.
לנדסברג. לא צריך להיוולד כאן כדי להיות ישראלי (עדי אבישי)
קהילת הכדורסל שיחקה אותה בתחילת השבוע. הביאו לילה למזכרת, אצלי הלילה הזה ייחרת – האולם, המקום, היריבות, הבילד אפ, הקהלים, הסיפור מסביב, ערב השידורים של ערוץ הספורט והמשחק עצמו. מ-17.00 אחר הצהריים ישבתי מול הטלוויזיה מרותק. מתפתחת כאן תרבות ספורט, דרך הכדורסל, ואז, בסוף, רסקין בא ושואל את הפאנל שלו "אבל מה עם השחקן הישראלי".
אולי צריך לנסח את התשובה בצורה קצת יותר ישירה. בהצגה שהועלתה ביום ראשון בארנה הכל היה ישראלי, עד שמגיעים למגרש עצמו. כשמגיעים לשם, הישראלי, זה שנולד כאן, הוא סטטיסט. את הקצב, את האינטנסיביות, את האגרסיביות, את הברק, את האתלטיות – את כל זה נותנים הזרים, לא הישראלים. הישראלים נותנים את הגוף ואת הנשמה – מה שיוגב אוחיון נתן ומה שפניני היה נותן לו היה משחק.
אני לא משווה את יותם הלפרין וליאור אליהו לג'רמי פארגו ודווין סמית', אני משווה אותם לסילבן לנדסברג, ג'ייק כהן וג'ו אלכסנדר. אני מדבר על הגישה שלהם למשחק, לא על שום דבר אחר. משם הכל מתחיל – משם מתקדמים או שנתקעים.
פניני ואוחיון. הישראלים נותנים את הגוף והנשמה
כישרונות יש מספיק. אני לא רואה אף שחקן שנולד וחונך בישראל, ניגש למשחק כמו ג'ייק כהן – שחקן די סתמי שחוצב לעצמו מעמד כלשהו, עושה את הדברים שלו מתי שהוא מתבקש, כמה שהוא מתבקש. יעשה טוב, ישתמשו בו יותר. קריירה שלמה הוא יכול להעביר כך, אבל תמיד יתן את הכי טוב שהוא יכול. כך גם בגמר: שיחק איזה שתי דקות, דפק שלשה, הביא טיפ אין, שם גוף, הוריד ריבאונד אסף כדור תועה, חזר לספסל. לא חש מקופח, לא התלונן שדפקו אותו, לא עשה פרצופים. אף ישראלי לא ניגש כך למשחק, אף ישראלי לא ניגש כך לחיים.
אני מסתכל על סילבן לנדסברג. זה לא אותו שחקן שהגיע למכבי לפני כמה עונות. הוא מתחיל להיראות כמו דיוויד בלו. אני מסתכל על ליאור ועל הלפרין. אלה בדיוק אותם שחקנים שהיו לפני עשר שנים. הלפרין עוד פחות טוב. השיא שלו היה בתיכונים. על אליהו אמרו לפני עשר שנים: 'איזה כשרון גדול, בתנאי שהוא מקבל את הכדור בתנועה, במגרש פתוח וכשמתעלמים מזה שהוא בור בצבע". זה בדיוק מה שאומרים עליו גם היום. כלום לא השתנה, אותו שחקן.
הלפרין. השיא שלו היה בתיכונים
אני מסתכל על ג'ו אלכסנדר, מעט מאוד אני יודע עליו. הוא חדש כאן, אנונימי, הגיע במהלך הפגרה, התלבטו בינו לבין אחרים, בכלל לא ברור שיישאר כאן. זה תלוי במשרד הפנים. הוא בן גילו של אליהו, נמוך ממנו בכמה סנטימטרים, אותו תפקיד פחות או יותר, מרוויח חצי ממנו, היה מת להיות איפה שהלפרין ואליהו נמצאים היום. הברומטר של הקבוצה, אומרים עליהם, ברגים מרכזיים, מוערכים, הדקות שלהם מובטחות – הוא נו באדי, אותו עוד בוחנים, מתרשמים, שולחים אותו להתבשל בליגות פיתוח.
אלכסנדר לא יודע מי נגד מי, אבל הוא יודע שזה משחק גדול, הוא הולך להראות מה שהוא יודע, חייו תלויים בזה, הוא מריח את זה בנחיריו. הוא רעב, בעיקר רעב. ויש לו הזדמנות. היווני הגדול בחוץ והוא הולך לקבל את הדקות שלו, אלכסנדר לא הולך להפיל את זה מהידיים, זה כל מה שהוא מבקש – הזדמנות, השאר תלוי בו. כך הוא גדל. אף שחקן ישראלי שנולד כאן לא יאמץ לעצמו גישה כזו, הוא גם לא צריך. הוא מוגן, מקומו נשמר, מעמדו מובטח רק משום מוצאו ואזרחותו. ואם מעמדו מתערער, אז הוא מביא עורך דין. כל קהילת הכדורסל מאחוריו, הוא ישראלי, הוא משלנו.
אלכסנדר. לא יודע מי נגד מי, אבל הולך להראות מה הוא יודע (עדי אבישי)
הפועל ירושלים בנתה את כל המעטפת. היא ארוזה כמו קבוצה גדולה: יש לה דרך, תוכנית, חזון, מסורת, היכל, קהל, עיתונות, כסף – כל מה שצריך. נותרה רק התכולה. נראה מה יש בתכולה. אז קודם כל יש לה את הישראלים הכי טובים שמשחקים כאן, אליהו והלפרין, זה מה שכולם אומרים. זה כבר יתרון. הם גם לקחו אותם ממכבי, חטפו אותם ממכבי. מכבי עצמה קבעה את הכלל הזה – קודם כל הישראלים, זה הבסיס, אחר כך הזרים שבאים והולכים. הישראלים הם השלד, הם מביאים אליפויות, הם מביאים תארים. מכבי עצמה פעלה כך תמיד, אז ירושלים ממלאת אחר הכלל הזה, ומביאה את הלפרין ואליהו כדי שיביאו לה תארים, שיהיו הבסיס, השלד שעליו הכל בנוי.
מכבי כבר מזמן לא שם. מכבי יודעת בדיוק מה השחקן הישראלי יכול לתת לה. מהרגע שהכדורסל שלה מתבסס על אתלטים מורעבים שמתים להתפוצץ, וזה כבר כמה שנים כך, אז ברור שקל להתאים להם את הישראלים. ברור שהם יהיו אוחיון ופניני, לא הלפרין ואליהו. כי אם הלפרין ואליהו הם הברומטר שלך, ואותם אתה מביא כדי לקחת תארים, אז זה נגמר בבעיטה בתחת.
מה דעתך על הכתבה?