כמות אוהדי מכבי ת"א שמחפשים כרטיסים למשחק בבאר שבע הגיעה השבוע כמעט למספר מחזיקי המנויים שיש העונה בליגת העל. כולם רוצים להיות שם כשזה קורה, למרות שרק אלפים בודדים יוכלו לעשות זאת. ההיסטריה הזו לא זכורה בשנים האחרונות אצל אוהדי הצהובים. סוף סוף יש להם משחק עונה אמיתי ללכת אליו, סוף סוף יריבה ראויה על האליפות, ולכן הם רואים את המשחק הזה כנדיר במונחים היסטוריים.
השבוע השאיר לי קרוב משפחה הודעה קולית שבה השווה את המשחק הזה למשחק האליפות של מכבי ת"א בקריית אליעזר ב-1996. למכבי הייתה אז מתחרה ראויה, ויש אומרים אף מוכשרת ממנה: מכבי חיפה, שהייתה שווה אליפות בדיוק כמו הצהובים, אבל ברגע האמת, באותו משחק העונה באפריל, עשו דריקס, קלינגר ונמני את ההבדל.
אוהדי מכבי חוו מאז ארבע אליפויות, אבל הם מתגעגעים מאוד למעמד הזה, של משחק עונה אמיתי, עם מתח ויריב שאותו צריך לנצח במשחק נתון – באופן סמלי, אבל בעיקר פרקטי. בשנים שאחרי אותה עונה ועד עידן מיץ' גולדהאר זכתה מכבי ת"א באליפות אחת בלבד. אז הגיעו הצהובים לכושר שיא ממש במאני טיים וזכו בתואר בזכות הפרש שערים עדיף אחרי קרב משולש עם הפועל ת"א ומכבי חיפה. גם באותה עונה של ניר קלינגר המאמן, נמני וברוך דגו, לא היה משחק עונה קלאסי בין שתיים מהשלוש – מכבי הפתיעה והגיחה מאחור כדי לנצח שתי יריבות טובות ממנה על הנייר.
אוהדי מכבי, חיכו הרבה זמן ליריבות אמיתית (דני מרון)
והנה מגיע משחק שהוא תמיד כיף גדול לכל אוהד. אוהדי מכבי חיפה לא נהנו מהקלות שבה לקחה הקבוצה של רוני לוי שלוש אליפויות רצופות בעשור הקודם. הם אהבו הרבה יותר את שתי האליפויות תחת אברהם גרנט בתחילת המילניום, אז הייתה יריבה שכיף לנצח, יריבה ראויה שאפשר "לשנוא" ולנגח. גם אוהדי בית"ר תמיד יזכרו בחיוך גדול יותר את אליפות 1998 עם משחק השרוכים מאשר האליפויות תחת ארקדי גאידמק. פשוט כי השמחה לאידם של האדומים הייתה לפחות שווה לשמחה על הזכייה עצמה. וגם אם תשאלו אוהדי ארסנל מה הם מעדיפים – לנצח את טוטנהאם בקרב על התואר בליגה או את ברצלונה בליגת אלופות (הם לא מסוגלים לנצח את שתיהן, אבל זה כבר עניין אחר) – רובם יצביעו על טוטנהאם. פשוט מפני שזו יריבות אמיתית.
המשחק ביום ראשון הוא רגע השיא בשלב הראשון בפיתוח אותה מערכת קרבית בין שתי יריבות גדולות. כרגע אין עדיין את השנאה שצריכה לאפיין שתי יריבות גדולות, אבל יש כבוד והערכה מקצועית שלא אפיינה עד היום את היריבות של מכבי על התואר. זו בהחלט עליית מדרגה עבור הפועל ב"ש, אבל גם עבור אוהדי מכבי ת"א, שמחפשים שוב את אותה הרגשה של קרב אמיתי, של מתח, הרגשה טבעית של אוהד כדורגל שרוצה גם לשמוח לאידה של יריבה, שרוצה להרגיש שיש את מי להביס ועל מי לחגוג.
ברדה ואלברמן, יהיו מרוצים מתיקו? (דני מרון)
מקצועית, המשחק מחרתיים הוא אחד מהמשחקים הבודדים שבהם שתי הקבוצות ישמחו להסתפק באותה תוצאה בדיוק – תיקו. זו תוצאה שתשאיר את הקלפים בידיים של מכבי ת"א ותעביר את ההכרעה עד למשחק העונה הנוסף בבלומפילד בעוד חמישה שבועות. זו גם תוצאה שתשאיר את הפועל ב"ש במקום הראשון, ובעיקר תחזיר מעט את הביטחון שאבד בשבועיים האחרונים.
אבל מבחינת האוהדים, וגם מבחינת הצופה הנייטרלי, משחק העונה ביום ראשון יהיה משהו שלא חווינו כאן כבר חמש עונות, מאז אותה יריבות בין הירוקים של אלישע לוי לאדומים של אלי גוטמן. כל ליגה שמכבדת את עצמה צריכה יריבות גדולה – בדיוק כמו זו שבין הפועל ב"ש ומכבי ת"א.
מה דעתך על הכתבה?