אלה היו אמורות להיות שורות הלל לטוטנהאם. על היכולת, העקביות, הריצה הפנטסטית עם ששת הניצחונות הרצופים ורוחות האליפות המנשבות בצד היותר צנוע בתארים של עיר הבירה הבריטית. אלה היו אמורות להיות השורות שמקדמות את המשחק שיביא את טוטנהאם אל הארץ המובטחת, פי הבאר, ועוד מעט נבריק עם עוד קלישאה.
אבל אז הגיע המחזור ה-28 והתרנגולים, שידעו שניצחון יקפיץ אותם לפסגה (לראשונה העונה, ולראשונה בהיסטוריה הפרמייר-ליג בשלב כזה של העונה) פתאום הם התחילו לחשוב. וכשחושבים בליגה הזו, כשמתמהמהים לרגע, כשבוחנים את ההווה ומפנטזים על העתיד – נעקצים ומפסידים. זה לא אופייני רק לטוטנהאם. באמצע השבוע כל ארבע הראשונות לא ניצחו. למעשה, שלוש הפסידו ורק לסטר אגרה נקודה ובאופן בלתי נתפש הגדילה את הפער בצמרת.
במחשבה שנייה, אפשר להלל את טוטנהאם למרות ההפסד שלשום. התרנגולים הגיעו למשחק מול ווסטהאם אחרי ששה ניצחונות ליגה רצופים – שווה לשיא הפרמייר-ליג שלהם. מאז שנות ה-60 של המאה הקודמת הם לא ניצחו שבעה משחקי ליגה רצופים, וגם זה כנראה הגביר את הלחץ. ששת הניצחונות הרצופים הללו הם נתון אחד בשרשרת מספרים שמבהירים את ההצלחה הגדולה של מאוריסיו פוצ'טינו העונה.
כשקבוצה מחזיקה בהגנה הטובה בליגה, הקרדיט כמובן הולך למאמן. לטוטנהאם יש גם את הפרש השערים הטוב בליגה, ורק לסטר כבשה יותר שערים ממנה (51 מול 49). ההצלחה של פוצ'טינו העונה באה לידי ביטוי בעיקר ברוטציה המשובחת שלא פוגעת בקבוצה ולא יוצרת התמרמרות. עד העונה שחקני הגנה כמו דני רוס וקייל ווקר היוו באנקרים בהרכב. העונה קירן טריפייר ובן דיוויס מקבלים דקות משמעותיות ויוצרים תחרות בריאה.
קיין. כולה בן 22 (Gettyimages)
הדוגמה הבולטת יותר היא בקישור. ההגעה של היונג מין סון הקוריאני יצרה תחרות על שלוש העמדות שמתחת להארי קיין. סון, נאסר שאדלי, כריסטיאן אריקסן, אריק לאמלה ודלה אלי מתחרים על שלוש משבצות. גם בקישור האחורי יש 4-5 שמות (נאביל בנטאלב, ריאן מייסון, טום קרול, מוסא דמבלה ואריק דאייר) על שני מקומות פנויים. ועדיין, למרות הרוטציה, במשחקים החשובים יש היררכיה.
הסיבות לריצה הפנטסטית מתחילות בקיין כמובן, מלך השערים שהפך השנה להיות ממש מנהיג. בסגל עם ממוצע הגילאים הכי צעיר בליגה, קיין בן ה-22 – שמשמש כשחקן הרכב בטוטנהאם רק שנה ושלושה חודשים – הוא ללא ספק השחקן הבכיר. לקיין יש שני אדריכלים מאחור: אריקסן, מלך הבישולים עם שמונה, וכמובן דלה עלי. הילד בן ה-20 הוא ההצלחה הכי גדולה של פוצ'טינו, עם שבעה שערים, חמישה בישולים ובעיקר תפיסת המשבצת של שחקן שיודע מה לעשות בקישור, ממש כמו ג'רארד או למפארד.
הרוח של טוטנהאם העונה בנויה רבות על יכולתו של פוצ'טינו להחדיר בשחקניו את הרעב להוכיח. חבורה כל כך צעירה אף פעם לא רצה כך לאליפות. אפילו ילדי כיתת 1992 של פרגוסון היו שחקני משנה. כאן הנערים לא רק משחקים לפנינו, אלא גם עושים זאת עם יעילות ובגרות שלא אפיינה אף קבוצה של הספרס קודם לכן בפרמייר-ליג.
פוצ'טינו. החדיר את הרעב להוכיח (Gettyiamges)
אבל זהו. כאן בדיוק מסתיים החלק הכיפי ומגיע ההבדל בין הנערים והמבוגרים. הלחץ כבר החל לחלחל השבוע בדרבי מול ווסטהאם. אבל מה שדווקא עשוי לעזור לתרנגולים היא העובדה שכרגע הקבוצה המנוסה היחידה במאבק הצמרת הזה היא מנצ'סטר סיטי, והיא לא מפסיקה לקבל בראש. לסטר כבר מרגישה על בשרה את הלחץ, וארסנל היא בעיקר סיר לחץ עם הרבה כשרון לא ממומש.
אז הנה מגיע לו הדרבי הגדול של צפון לונדון. טוטנהאם תארח מחר את ארסנל, שמגיעה לראשונה בעידן הפרמייר-ליג למשחק מול הספרס כשהיא באמת לא פייבוריטית. היא נראית פחות טוב (ואפילו, לא נעים לומר, פחות מאומנת). לראשונה בהיסטוריית הפרמייר-ליג נפגשות שתי היריבות הגדולות האלה למשחק שהוא קרב טהור על התואר. ניצחון של טוטנהאם יפתח פער של שש מהתותחנים, וכמו שארסנל נראית, פער כזה יהיה בעייתי למחיקה. מצד שני, הפסד שני ברציפות יעלה מהר מאוד אל הראש הצעיר של כוכבי הספרס וקריאות "טוטנהאם הלוזרית" יהדהדו שם זמן רב.
בליגה הזו, ובעיקר השנה, הנבואה ניתנה לשוטים. כרגע הקבוצות בכושר הטוב בליגה הן דווקא צ'לסי וסטוק, בעוד שווסטהאם ומנצ'סטר יונייטד מזנבות בטופ-4. כרגע הצמרת בעיקר נשנקת ומחכה לקבוצה האחת שתוכל לפרוץ קדימה ולנצח את הלחץ. הרי לא מספיק להיות הכי טובים, צריך גם אופי של אלופים. מחר נדע האם הלוזרית הגדולה של הכדורגל האנגלי הפכה את עורה.
מה דעתך על הכתבה?