זה יכול לקרות לשליטים אבסולוטיים, ככל ששליטתם הולכת ומתמשכת והיא לכשעצמה חדלה לאתגר אותם, לא מספקת אותם יותר. הם חפצים להיות גם אהובים. אהובים על נתיניהם, אלה שכבר דורות שרועים על גבם מתחת לכפות רגליהם – מהם הם מבקשים אהבה ומתקשים להבין למה הם לא מקבלים אותה. הרי מה היו נתיניהם אלמלא שליטתם האבסולטית בהם? אבק אדם, אין להם קיום מחוץ לשליטתם. זה מה שקרה לדייויד פדרמן.
מכבי ת"א מצפה מנתיניה לחלוק בשמחותיה ולבכות את הפסדיה. מקובל עליה שיש כמה כופרים. בעיניה הם כופרים. פעם זה לא היה מקובל, אבל עכשיו כן. היא התרככה ברבות השנים. הכופרים רשאים לא ליטול חלק בחגיגות ואינם נדרשים להביע אמפתיה בכישלונות. הם רשאים לעמוד מהצד, אבל אינם רשאים לתת את האצבע במקרה של תבוסה. סוויפ בהצלבה נגד קבוצה טורקית יכול להיחשב לתבוסה. לתת לפדרמן את האצבע, ככה, ישר בפנים, לאחר שהובס? צריך לחוקק חוק נגד זה.
הדיאלוג שבין מכבי לקהילת הכדורסל – בין פדרמן לאלה שנתנו לו את האצבע – זה דיאלוג שבין שליט אבסולוטי לנתיניו המעוכים. פדרמן יצא ממנו פאתטי, הנתינים המעוכים יצאו ממנו נתינים מעוכים. הם צודקים בעקרון – חיים חרא מתחת לנעל. אבל למה הם לא יוצאים משם? יצאו משם, יהיו להם סיבות גם לשמוח, סיבות משלהם. לא יצטרכו להיות תלויים לקיומם בכישלונותיו של פדרמן. לתת את האצבע למי שנכשל זה בסדר, לא קרה דבר, אבל זה עלוב ובעיקר לא מוביל לשום מקום. הציבור הרחב הרי רוצה לדעת אם הכדורסל פעם גם ישוחק כאן או שרק ימשיכו לדבר עליו.
מה יוצא לכדורסל מזה שלאלופה שלו יש מעמד קבוע בשפיץ של הכדורסל האירופי כבר כמה עשרות שנים? במה ההישגים של מכבי תרמו לו, קידמו אותו? הרי אף אחד לא מפקפק בכך שלמכבי היו הישגים כל השנים האלה, אבל מה ההישגים האלה תרמו כאן לענף, לכדורסל כולו? לזה שמשוחק באופן שוטף, בליגות, במתנ"סים, בבתי הספר בפארקים. לא הרבה.
הכדורסל ממשיך לייצר את אותם המוצרים שתמיד ייצר. יש לו שנים טובות יותר או טובות פחות, אבל בסך הכול הוא מייצר את אותו הדבר. הוא לא מתחיל להתקרב למה שמיוצר במדינות, שאת האלופות שלהם מכבי פוגשת באירופה כל שנה, כבר כמה עשרות שנים.
פדרמן (אמצע). דיאלוג שבין שליט אבסולוטי לנתיניו המעוכים (עדי אבישי)
הכדורסל שמשוחק כאן היום דומה, יותר מדי דומה, לזה ששוחק כאן לפני 30 ו-40 שנה. עמי שלף ז"ל שיחק כאן בשנות ה-60 בדיוק את אותו כדורסל שעידו קוז'יקרו שיחק 30 שנה אחריו. כל מה שגל מקל יכול לעשות, אביגדור מוסקוביץ' עשה לפני עשרות שנים. שחקנים כמו חיים זלוטיקמן לא גדלים כאן יותר. פס הייצור חדל לייצר שחקנים עם כאלה יכולות אתלטיות, כאלה ביצים וכזה ראש. היה אחד, זלוטיקמן, וזהו.
עמי שלף, מוסקוביץ', זלוטיקמן לא היו גדולי הדור, אלה סתם שמות שגירדתי בהיסח הדעת מהתודעה שלי, שחקנים שגדלו כאן, היו פעילים פה. שנות ההגמוניה של מכבי לא יצרו כאן כדורסל אחר מזה ששוחק כאן מאז ומעולם.
מקומה של אירופה בכדורסל, על פס הייצור הגלובלי, דומה לזה שיש לאפריקה ולדרום אמריקה בכדורגל, אלא שאירופה לא צורכת את הגידולים שלה, היא מייצאת אותם לאמריקה, אבל הם עדיין גדלים אצלה. אירופה לא חדלה לשחק כדורסל ולא פסקה לגדל כישרונות. זו לא "יבשת כדורסל נחשלת", כפי שמעריכים פרשני כדורסל מקומיים כל פעם שהם נדרשים להציב את הישגיה של מכבי ביבשת בפרופורציות שנראות להם מתאימות.
קוז'יקרו. שיחק את אותו כדורסל ששיחק עמי שלף ז"ל לפני 30 שנה (עדי אבישי)
אירופה מציפה את האנ-בי-אי בשחקנים שנותנים לכדורסל שמשוחק שם מימד אחר. מכבי משחקת באירופה נגד השאריות שנותרו, אבל לא רק. היא משחקת גם נגד הדור הבא. צ'כיה איננה מעצמת כדורסל בדור האחרון, אבל יאן וסלי גדל שם, לא כאן. אנחנו מגדלים את אלישי כדיר. אי אפשר לבטל את ההישגים של מכבי באירופה, דבר שנעשה לא פעם, רק משום שתרומתם של הישראלים שלה על המגרש כל כך דלה. היא אולי לא קבוצה ישראלית מאז שסימנה את אירופה כיעד, אבל היא נוצרה בידי ישראלים. זה די הישג. ישראלים לא ידועים בכך שהם מעמידים קבוצות ספורט תחרותיות שמנצחות את יריבותיהן. ההישגים שהישראלים מוכרים בהם באים מדיסיפלינות אחרות, לא ספורט.
בין עמי שלף ז"ל לברד ליף הפרידו 25 שנה. שניהם אותו גובה – 1.95 סנטימטר. שלף היה נטוע מתחת לסל, אי אפשר היה להזיז אותו, הוא, בכוחות עצמו, התקשה קצת לזוז. הוא היה נורא גדול. באותו גודל, קצת פחות משקל, ברד ליף שיחק בשלוש עמדות שונות. הוא כבר היה יכול לעשות הכול על המגרש. עברו 25 שנים – שלף היה דור 1, ליף דור 3, המשחק התפתח, טיפוסים אחרים התחילו לשחק אותו, נחשפו יכולות אחרות.
ברד ליף מביא עכשיו את הילד שלו לשחק בנבחרת הנערים של ישראל. הוא יכול, יש לו אזרחות ישראלית. ליף היה בן 37 כשהילד נולד – טי. ג'יי. שמו. קרוב לארבעה עשורים מפרידים ביניהם. הילד בן 17. הגובה שלו 2.07 והוא עוד גדל. בגיל הזה, בגודל הזה, הוא משחק בחמש עמדות.
משפחת ליף. הבן והאבא (באדיבות איגוד הכדורסל)
זה הילד של ברד ליף, הוא קיבל יסודות, בטח קצת גם מהאישיות ומהאינטליגנציה של האבא, בטוח שאבא עבד איתו גם על הזריקה. הילד הולך להיות מפלצת, אני משוכנע בזה. הוא גבוה מעמי שלף בשני ראשים וזז על המגרש כמו אביגדור מוסקוביץ'. זה מה שמיוצר היום בעולם הרחב. הכדורסל שם משוחק בספרות אחרות. על הפרקט מסתובב כבר דור 8 – ברנשים אחרים, עירוב מטורף של גזעים ויכולות, כאן זה לא גדל. טי. ג'יי ליף זה לא מה שהאדמה כאן מגדלת, זו אדמה קשה. כאן עוד גדל דור 3, מכבי באמת לא גורמת לכך.
אני יודע מאיפה שמעון מזרחי בא ומה מניע אותו. מזרחי קם על ההגמוניה האדומה והיה יכול לה. הניצחון שלו מוכח, הוכרז, הוא יכול להירגע. "מזרחי תתאבד כבר" זו ההכרה למפעל חייו – הרבה יותר מפרס ישראל. פעם הבאה שהוא רואה את השלט הזה באולם, שיעלה ליציע האדום ויעשה סלפי עם האדומים מתחת לשלט שהם תלו שם. למחרת הם יורידו אותו.
מזרחי (שמאל). תמונת סלפי אחת והשלט ייעלם (עדי אבישי)
מה דעתך על הכתבה?