רונאלדו הולך לקחת את הפנדל הזה ויש לי הרגשה שהוא לא מכניס. הוא לא מכניס. כריסטיאנו הולך לקחת את העונשין הזה. הטווח ריאלי, הזווית נוחה, יש לי הרגשה שהפעם הוא לא עובר את החומה. הוא לא עובר את החומה. זה לא עוד משחק, זה המשחק. יש לי הרגשה שרונאלדו לא יגיע. יהיה משחק גדול, הוא יהיה על המגרש, הוא יתרום, אבל זה לא יהיה המשחק שלו. זה מה שקורה.
לא תמיד זה קורה, לא תמיד יש לי את ההרגשה הזאת לגבי רונאלדו, לא תמיד ההרגשה הזו צצה ולפעמים היא צצה ומתבדית. הוא כבר שם פנדלים חשובים; עקף חומות בכדורי עונשין שהכריעו משחקים; הופיע, ואיך הופיע, לכמה משחקים גדולים בחייו. הוא שחקן גדול, אני בכלל לא מפקפק בכך, אבל יותר מדי פעמים זה קורה לי איתו.
- פלורנטינו פרס סירב להתייחס לעתידו של אנצ'לוטי
- מראדונה: "מסי טוב מרונאלדו"
- הצטרפו לעמוד הפייסבוק של ספורט1
ההתרחשויות האלה נשטפות על ידי המספרים שהוא מייצר. הוא הרי נתן מאות גולים, אז לך תתחשבן איתו על כמה כאלה שהוא פספס – אבל עם מסי זה לא קורה לי. מסי יכול לפספס פנדל; להחמיץ הזדמנות גדולה במשחק חשוב; לא להגיע למשחק גדול (בדרך כלל זה קורה לו במדי ארגנטינה), אבל לי אין אף פעם את ההרגשה המוקדמת שזה יקרה לו ולכן זה תמיד מפתיע כשזה קורה. כי למסי זה לא אמור לקרות.
***
מה שווה הדיבור על כדורגל, אם אתה לוקח ממנו את ההשוואות: מי יותר טוב, מי יותר גדול, מי הכי גדול. כל הדיבור על ספורט לא שווה, אם אתה מוציא ממנו את ההשוואות רק בגלל שהן פשטניות ואידיוטיות. הן אולי כאלה אבל זה כל הטעם.
הכי מופרכות הן ההשוואות הבין-דוריות. בא מישהו, תוקע לך: "די סטפנו הכי גדול בכל הזמנים". הוא ראה אותו, הוא ראה את כל האחרים, הוא יודע. אז אתה רץ לחפש את די סטפנו בפילמים שחור-לבן מהתקופה, אותו כבר צילמו, ומקבל כמה שניות של די סטפנו. "הנה, תראה כמה היה גדול. תראה מה זה, זה ההוא עם הכדור". ההוא עם הכדור – סביבו מדבר, אף אחד לא מתקרב אליו, אף אחד לא מאתגר אותו, הוא מתקרב לשער, אף אחד לא מפריע לו, הוא בועט, בעיטה לא משהו, הכדור מתגלגל, השוער לא מעלה על דעתו לאסוף אותו.
ככה זה נראה ואת זה רוצים למכור לך, "הכי טוב בכל הזמנים". זה קצת קשה. עד כמה שאני יודע הכדורגל התחיל לקבל את הקצב העכשווי שלו בסביבות המונדיאל של 66' באנגליה. הסרטים מהתקופה מציגים משהו שמתחיל להידמות למה שמקובל היום. זה כבר משחק קרוב, צמוד, אגרסיבי, זה כבר כדורגל בעידן הצפוף שלו, שבו גאונים באמת צריכים להיות גאונים, כי כאן כבר מפריעים להם. אתה תופס כמה שניות של יוזביו מהמונדיאל של 66'. אין בעיה להודות שהוא היה גדול, ענק. היכולות שלו תקפות לגבי כל התקופות.
רונאלדו ומסי. "הגדולים בכל הזמנים"? (Gettyimages)
אז אני קבעתי לעצמי כללים, כדי שלא אצטרך לוותר על העונג הזה, על ההשוואות, רק בגלל שזה פשטני ואידיוטי. אמרתי לעצמי דבר כזה: קח את הבנאדם לא כמו שהוא נראה לך עכשיו, קח אותו ביחס לתקופתו. איזה מעמד היה לו בתקופתו, מה בני דורו חשבו עליו. אני לא נותן משקל לטענה שבתקופה שלהם, זה היה יותר קל. הם התמודדו עם קשיי התקופה, קשיים תמיד היו קשיים.
עכשיו, כשאני יוצא מהנקודה הזו, זה כבר מתחיל לקבל צורה של משהו שניתן להשוות. אפשר הרי לדעת איזה מעמד היה לדי סטפנו בימיו. זה תועד. אני שואל את עצמי דבר נוסף – כמה פעמים ראית את השחקן הזה עושה משהו, תפסת את הראש ואמרת לעצמך "לא, זה לא יכול להיות מה שאני רואה כאן". זה חייב להיות ביצוע גדול, במשחק גדול, ברגע קריטי שלו. השני של מסי במשחק הראשון נגד באיירן. אני מתכוון למשהו כזה. הכלל הזה תקף רק לגבי שחקנים שאותם כבר ראיתי – שזה כבר די הרבה שחקנים.
אצל מסי זכורים לי המון כאלה. גם רונאלדו יצר כמה. אני מגיע למסקנה שכריסטיאנו הוא המבצע הכי גדול לדברים שכבר ראינו ועדיין רואים. רואים אותם אצל זלאטן, אצל פלקאו, אצל סוארס. מסי זה כל מה שלא ראינו. הוא נותן את ההרגשה שגם הוא עצמו לא ידע על קיומן של יכולות כאלה, על האפשרות לבצע דברים כאלה. אצלו הדברים פשוט קורים: ברגע האחרון הוא סוטה הצידה, בואטנג נופל על התחת ובשנייה הבאה הוא מקפיץ בצ'יפ קטן את הכדור מעל נוייר, אני חוזר – מעל נוייר, ומאיפה שנוייר שרוע הוא רואה את הכדור כאילו היה עפיפון בשמיים, לך תתפוס אותו. אני מדבר על ביצועים כאלה, במעמדים כאלה. מסי סיפק המון, רונאלדו סיפק כמה.
מסי. אצלו הדברים פשוט קורים (Gettyimages)
***
אני מסתכל על כריסטיאנו, מה אני רואה. אז לפני שאני רואה – אני שומע, שומע את השם. גם כריסטיאנו גם רונאלדו, מי ששמים עליו שם כזה חייב לצאת ממנו משהו. "כריסטיאנו רונאלדו" זה שם של פירמה, כמו "קוקה קולה", מי יכול שלא לשמוע עליו. וזה עוד לפני שהוא עולה למגרש. אז הוא עולה למגרש עם הלוק שלו. תפרקו שחקן כדורגל למרכיביו, אלה של רונאלדו הכי משוכללים, הכי מושקעים.
כריסטיאנו זה מעשה פיסול של האדם המושלם. אני עוזב הכול ומתמקד בצוואר. אני משוכנע, בלי לבדוק, שצווארו רשום באיזשהו מקום כ"מבנה האולטימטיבי של פריט גוף זה". זה האורך, זה העובי על חוט השערה, ככה נראה צוואר, לזה צריך לשאוף. אני לא מדבר על שאר האיברים: רגליים, ידיים, כתפיים, בטן, גב, גולגולת – אין פגם, הכול פרפקט. אני מתמקד רק בצוואר, הצוואר זה אקסטרה, אין לשחקני כדורגל שום תועלת בצוואר, אבל גם הפריט הלא נחוץ הזה אצל רונאלדו הוא מושלם.
רונאלדו. הכי משוכלל, הכי מושקע (Gettyimages)
קוראים לו לאו מסי. זה שם, עוד שם. הכינוי שלו זה "הפרעוש". הפרעוש. מישהו רואה את כריסטיאנו נותן לכינוי כזה לדבוק בו? הפרעוש. כריסטיאנו הפרעוש. לא, הוא CR7. אין למסי טיפה כריזמה, הוא הולך מולך ברחוב, אתה נתקל בו. אתה לא מעלה על דעתך לעשות חצי צעד הצידה ולהניח לו לעבור, גם לא מטעמי נימוס. מסי זה האריזה הכי דלה שיש למהות הכי גדולה שקיימת.
לואיס סוארס התייחס השבוע אל שניהם וניסה לצאת מזה בסדר, אז הוא אמר; "מסי נולד ככה, זה טבעי אצלו. רונאלדו התקדם במהלך השנים. הוא עבד קשה מאוד כדי להגיע לרמה הנוכחית שלו". אני מנסה לפשט את דבריו של סוארס: כריסטיאנו זה מעשה ידי אדם, כריסטיאנו נוצר. מסי נברא.
מה דעתך על הכתבה?