את הגראנד סלאם הראשון שלו, רוג'ר פדרר, לקח ב-2003. ב-2008 היו לו כבר 13. בין 2008 ל-2010 חלה האטה בקצב הצבירה שלו – הוא לקח שלושה נוספים. הזכייה האחרונה שלו ב-2012 נראית כבר מקרית, הבלחה חד-פעמית, כמו הזכייה של דל פוטרו ב-US OPEN ב-2009.
הגרף של פדרר מצביע על כך שהשנים הגדולות שלו היו 2003 עד 2008. אולי זה מקרה אבל באותה שנה, ב-2008, פדרר הפסיד בחצי גמר אליפות אוסטרליה לנובאק ג'וקוביץ' ובגמר אליפות וימבלדון לרפאל נדאל. שני אלה אחראים להאטה שחלה בקצב צבירת התארים של פדרר. הם – לא הבלאי שגילו החיל על גופו.
השוויצרי נמצא בסבב מ-1998, הוא התחיל ילד, בן 17, את הטורניר הראשון שלו לקח במיאמי ב-2001, אנחנו עכשיו ב-2015. פדרר איתנו כבר 17 שנים, ראינו אותו מתבגר, מקים משפחה, מוליד ילדים, עברנו איתו תקופה. כשנהנים הזמן עובר מהר.
*
גם ג'ון מקנרו, עוד אגדת טניס, התחיל ילד. ב-1977 הגיע לחצי גמר ווימבלדון. היה בן 18, עלה מהמוקדמות, לקח בחצי הגמר מערכה מג'ימי קונורס – ששלט בטניס באותן שנים – והתנהל כמו פייבוריט לכל אורך המשחק. מקנרו לקח את הגרנד סלאם הראשון שלו ב-1979. עד 1984 לקח את היתר – סך הכל שבעה. מקנרו פרש ממשחק ב-1992, היה בן 33, השנים האחרונות שלו היו מיותרות. היה נראה שהוא הולך ומשתגע על המגרש, היה נראה שיגמור לא טוב.
פיט סמפראס וביורן בורג חסכו מעצמם את הגוויעה האיטית, ההדרגתית, המתסכלת. הם פרשו ברגע שהריחו מאחרי גבם את זה שבא לבעוט בהם. סמפראס לקח את הגראנד סלאם הראשון. את ה-US OPEN ב-1990, כשהיה בן 18. השליטה שלו החלה ב-1993. מאז ועד 2002 לקח 13 תארי גראנד סלאם. סמפראס פרש כמו גדול בגיל 31, עם תואר גראנד סלאם במגרש הביתי שלו, ב- US OPEN הוא פרש רגע לפני שפדרר פרץ. סמפראס יכול היה להריח את פדרר מאחוריו.
בורג לקח את הראשון שלו, את הרולאן גארוס, ב-1974. היה אז בן 18. ב-1976 לקח את הראשון שלו בווימבלדון, הראשון מתוך חמישה רצופים. ב-1981 בורג לקח את הגראנד סלאם האחרון שלו, שוב בצרפת, ה-11 במספר. באותה שנה הוא הפסיד לזה שדלק אחריו – למקנרו – גם בגמר ווימבלדון וגם בגמר ארה"ב. ב-1982 כמעט שלא ראו את השוודי על המגרשים. שנה אחר כך פרש. היה בן 26. יש טעם וקיימת הצדקה לקשר בין פרישתו של בורג לעלייתו של מקנרו. כך זה נתפס בשעתו.
קשה לקבוע עבור אתלטים גדולים מתי הגיע זמנם. רובם מושכים עוד קצת. בורג וסמפראס הם יוצאי דופן. רובם נוהגים כפי שמקנרו נהג. הדור של קונורס ובורג שפרץ בתחילת שנות השבעים סילק מהמגרשים את ההגמוניה האוסטרלית: לייבר, רוזוול, ניוקומב, רוש. אלה היו האחרונים בשושלת שהחלה בראשית שנות ה-50. האוסטרלים התקשו לעכל מה הילדים החצופים האלה שחובטים בשתי ידיים עושים על המגרש – שתי ידיים? איפה נשמע דבר כזה – וכשהבינו היה קצת מאוחר מדי. הם פרשו לא לפני שספגו כמה עלבונות מיותרים שהכתימו את הקריירות שלהם.
יש גם כאלה שמושכים עוד קצת ועושים זאת בהצלחה. רבים אחרים גורמים לשכוח איך הם נראו בימי הזוהר שלהם. אלה שעושים זאת בהצלחה משנים תפקוד בדרך כלל. זה קורה בעיקר בענפים הקבוצתיים. מי שהיה הכוכב הגדול זז קצת הצדה, מאפשר ליורשיו להתבטא, מכוון אותם, תורם להם מניסיונו, פה ושם מתיז ניצוץ. זה לא יכול לקרות בטניס. זה ענף אינדיבידואלי, אפשר לעבור לשחק זוגות לעת זקנה ובטרם פרישה, אבל זה כאילו עברת לענף אחר. טניס יחידים וטניס זוגות זה לא אותו משחק.
*
פדרר לא דומה לשום דבר שהיה לפניו. אין מקרה אחד, תקדים אחד, שאפשר ללמוד ולהסיק ממנו על פדרר. הוא לא איבד דבר ממשחקו במהלך השנים שחלפו. גם כשהוא ניצח בלי סוף, גם כשהוא ניצח פחות, גם כשהוא לא מנצח בכלל – בגראנד סלאם, הכוונה – פדרר נראה אותו שחקן, נותן את אותה החוויה. הוא חדל לנצח לא משום שהאט – משום שנמצאו לו פתרונות.
הגדולים באמת שולחים את הענף שלהם לתור אחר פתרונות שיצמצמו את ממדי שליטתם ויקצרו אותה.
לא טוב לטניס נשים שסרינה מחוללת בו מה שהיא מחוללת. הפתרונות הם פתרונות כוללים – החל מצורת המשחק, האחיזות, אביזרים, טכנולוגיות, תוספי מזון, תכניות אימונים – עד שהפתרון נמצא. הגדולים באמת גורמים למשחק להתפתח. מהרגע שנמצאים להם פתרונות הם נראים קצת פחות גדולים מכפי שנראו קודם.
ג'וקוביץ'. עולם הטניס חיפש ומצא פתרון לשליטה של פדרר (Gettyimages)
נדאל וג'וקוביץ' הם הפתרונות שהטניס מצא במקרה של פדרר. שני אלה הם נוגדי-פדרר. מהרגע שהוצגו לקהל הרחב, פדרר נראה קצת פחות גדול מכפי שנראה קודם לכן אבל משחקו לא נחלש, הוא לא איבד דבר, הוא לא איבד צעד.
*
פדרר הוא השחקן הראשון מאז קונורס שתוקף מכל מצב, בכל מצב, בכל נקודה ומכל נקודה. פדרר כמעט שלא נמצא בעמדה שבה הוא מתגונן, רק מחזיר את הכדור, שורד את הנקודה, מחלץ אותה. פדרר לקח את כל הגראנד סלאמים שלו מהקו האחורי. משם, ובאופן קבוע, הוא ידע לייצר חבטות בלתי אפשרויות בתדירות שסותרת את תורת הסיכויים, שלפיה האחוזים מתיישרים בסופו של דבר עם המציאות. הוא נוטל סיכונים, בוחר בחבטה הבלתי אפשרית, הולך עליה פעם ועוד פעם ועוד פעם – הכל במהלך של RALLIE אחד – עד שהיריב קורס. בהנחה שהיריב זה אנדי מארי. הפיתוחים החדשים של הענף, נדאל וג'וקוביץ', האריכו את משך ההישרדות שלהם עד שפדרר החל להחטיא. האחוזים החלו להתיישר. כמה חבטות בלתי אפשרויות בן אנוש יכול לבצע במהלך של RALLIE אחד? כך פדרר הפך למי שאפשר להדיח אותו. אבל עדיין – זה אותו פדרר. אותו פדרר שלקח את ווימבלדון הראשון שלו ב-2003 והוסיף מאז עוד 16 תארי גראנד סלאם נוספים.
השוויצרי עושה כיום שימוש באותו ארגז כלים ששימש אותו תמיד. כלי אחד לא הלך לאיבוד. ארגז הכלים שלו הכיל את כל הכלים ובנוסף עמדו לרשותו כלים ייחודיים שלו, שרק הוא ידע לעשות בהם שימוש. היום פדרר מגוון את השימוש בהם. בתוקף הנסיבות. הוא עושה שימוש בכלים מסוימים שלא הזדקק להם בעבר אם כי נמצאו ברשותו. פדרר לא התחיל להגיע לרשת לעתים תכופות כי אדברג אמר לו שבגילו הוא חייב לקצר את הנקודות. הוא מגיע לרשת יותר, כי יותר ויותר שחקנים שורדים את החבטות הבלתי אפשריות שלו מהקו האחורי. הוא מייצר פחות ווינרים מהקו האחורי אז הוא מוסיף לעצמו ברשת את מה שנלקח ממנו מהקו האחורי.
כיסוי המגרש של פדרר לא מצריך הרבה עבודת רגליים. הוא לוקח את הכדור שנורה לכיוונו כשזה אך עולה מהקרקע. פדרר לא נותן לו לצאת מגבולות המגרש, פדרר לא דולק אחרי כדורים אבודים. מאז ומתמיד היה חסכן גדול בתנועות מיותרות. בשלב הזה של הקריירה שלו, גופו מוקיר תודה למוחו על הצורה שבה הפעיל אותו.
פדרר. כשהוא מתמתח להגיע לכדור, הוא בצרות (Gettyimages)
פדרר תמיד ידע לצפות לאן הכדור שנורה לכיוונו ילך, איפה הוא ינחת. כשהוא נחת, כבר המתין לו. הוא לא ניחש, הוא ידע, יש הבדל. נראה שפדרר מקבל תשדורות מהיריב לאן יש בכוונתו לשגר את הכדור. בשנים הראשונות שלו הוא עשה ביכולת הזו שימוש מזדמן, מעת לעת, רק כאשר נדרש. עכשיו הוא משתמש בה יותר, אבל תמיד היא הייתה שם. זה לא איזה אלמנט שהגיל והניסיון הוסיפו לו. פדרר יודע היום, כפי שידע תמיד, לאיזה כדורים לא ללכת, איזה כדורים לא שווים את המאמץ. בשנים האחרונות יש יותר כדורים כאלה מכפי שהיו בעבר, אבל פדרר אף פעם לא כילה את האנרגיות שלו לריק.
*
כשפדרר מתמתח כדי להגיע לכדור זה אומר שהוא בצרות, הוא מחוץ לאלמנט שלו. פדרר באלמנט שלו כאשר המשחק מתנהל בסביבות המחבט שלו. יש לפדרר היום, והיו לו גם בעבר, אינספור דרכים כדי לוודא שכך המשחק יתנהל. אלו דרכים שהיו אפקטיביות ונותרו כאלו, גם היום, בגילו. עד שזה מגיע לג'וקוביץ'.
כשהוא משחק נגד ג'וקוביץ', פדרר פוגש בכלי הנשק שפותח במיוחד נגדו. נדאל קדם לג'וקוביץ' אבל רכיביו של נדאל הלכו והתפוררו עם הזמן. אלה של ג'וקוביץ' עמידים יותר. ג'וקוביץ' מלכתחילה נועד להיות גם נוגד-נדאל.
פדרר המתבגר, כפי שהוא נראה בווימבלדון, שווה עוד גראנד סלאם, אולי יותר מאחד, בתנאי שלא יפגוש את ג'וקוביץ' בגמר ושנדאל לא יחזור כמו חדש. עם השאר הוא כבר יסתדר.
מה דעתך על הכתבה?