מאת: לירן שכנר צילום: Gettyimages
יש מקומות שבהם החיבור לספורט בכלל ולכדורגל המודרני בפרט נראה לא טבעי. הפוקוס הוא על התרבות, ההיסטוריה, האמנות. הכדורגל אף פעם לא היה האינסנטיב המרכזי שבגללו נוסעים אל היעד. אי אפשר לומר זאת על ערים כמו ברצלונה או לונדון, אבל בהחלט אפשר להשליך זאת על פריז, וגם על פירנצה.
לא צריך לעשות יחסי ציבור לבירת חבל טוסקנה, ערש הרנסנס, בירת המסחר והכלכלה העולמית בימי הביניים. לטייל בין כיכר הסיניוריה לגלריית אופיצי זו תמיד חוויה. לעשות את זה ביום הספורטיבי הכי חשוב בעיר מזה שנים – זו כבר חוויה אחרת לגמרי. לאונרדו דה וינצ'י אאוט, ויצ'נזו מונטלה אין. מיכלאנג'לו, זוז קצת הצידה, פנה מקום למוחמד סלאח.
עם כל הכבוד להיסטוריה ולתיירים, מה שעניין את תושבי פירנצה השבוע זה רק כדורגל. בכל בתי הקפה ודוכני הגלידות ראית רק סגול. תושבי העיר והאזור התמרקו לקראת היום הגדול של פיורנטינה. מאז ימי הכובש הגדול גבריאל בטיסטוטה לא היה בארטמיו פרנקי מפגש כל כך חשוב. ביום שלישי הגיעה יובנטוס לעיר. גומלין חצי גמר הגביע האיטלקי. הוויולה עשו כמעט את כל העבודה במשחק הראשון בטורינו, ניצחו 1:2 את האלופה, ואווירת אופוריה שררה מסביב לנהר הארנו.
שחקני יובה חוגגים בארטמיו פרנקי. גדולים על הויולה (Gettyimages)
צריך לזכור שרק בשנה שעברה הגיעה פיורנטינה לגמר, ונוצחה בו. בדרך לאצטדיון סיפר לנו נהג המונית סימונה שזה שונה לחלוטין מהשנה שעברה. אז הדרך לגמר הייתה פשוטה, מול קבוצות זניחות. העונה הסגולים חזקים הרבה יותר, הגיעו לרבע גמר הליגה האירופית ונותנים שם הצגות, ממוקמים בעמדת זינוק לא רעה גם בליגה, ובעיקר, אומר סימונה – וזה באמת העיקר – חיו השבוע בתחושת עליונות לא אופיינית, בדרך להדיח את הגברת הזקנה, הגדולה והמפוארת מהגביע, ולעלות לגמר.
במצבו של הכדורגל האיטלקי, ביקור של יובנטוס הנוכחית בארטמיו פרנקי משול בערך לביקור של יוליוס קיסר בכיכר הרפובליקה, ותחושת התקווה שאפפה את כל הכפרים הסובבים את המטרופולין פירנצה הייתה כמובן עטיפה לתסכול שחבוי שם שנים.
פיורנטינה היא הקבוצה הגדולה של הבטן של איטליה. הגדולות באמת ממוקמות בצפון (המילנאזיות, יובנטוס) וקרוב לים התיכון בצד הקדמי של המגף (לאציו, רומא, נאפולי). לתושבי החבלים אומבריה וטוסקנה אין הרבה במה להיתלות. לא סיינה ולא פרוג'יה יביאו להם כבוד ושמחה. רק לפיורנטינה, גאוות האזור, יש סיכוי להביא משהו לתושבים. אבל בכל הקשור לכדורגל, אין הרבה בשורה – אליפות אחרונה בשנות ה-60, גביע אחרון ב-2001.
סלאח בורח מוידאל. גיבור מקומי (Gettyimages)
אז כולם זרמו לארטמיו פרנקי המיושן כדי לחזות בפיורה מעיפה את הביאנקונרי. הפתיחה הייתה מעודדת עם שער של סלאח שנפסל שלא בצדק. מדהים לראות כמה המצרי אהוב בפירנצה. ממש משיח. כל נגיעה שלו מייצרת רחש והתרגשות. ישבנו ביציע השפוי יותר, המון נשים וילדים. בצד השני האולטראס בטירוף, עד שבא מאטרי.
מה שהתחיל בשירים ותקווה הפך מהר מאד לערב עגום ומתסכל. שוב מתסכל. יובה הכתה בוויולה ללא רחם, הבקיעה שלוש פעמים, עלתה לגמר והשאירה את אנשי הכפר, סוחרי האמנות, מדריכי התיירים וההיסטוריונים, עם תקווה, עד הפעם הבאה. הרנסנס העכשווי הוא בעצם של יובה.
בצעד מאוד ישראלי, היציעים המלאים, כולל זה שלנו, התרוקנו כבר בדקה ה-85. ככה זה במקום למוד סבל. שיתרכזו באמנות אני אומר.
מה דעתך על הכתבה?