בגמר הקופה אמריקה הבנתי עוד משהו. ראיתי אותו בזמן אמיתי, קיוויתי שזה יכניס אותי לעניינים: זה הגמר – ארגנטינה נגד צ'ילה. ארגנטינה נבחרת גדולה, סוף-סוף היא גם התפוצצה כמו שכולם הבטיחו, נגד פראגוואי בחצי היא נתנה משחק מלא הצהרות והבטחות. צ'ילה לוהטת, מבעבעת, בשלה, אצלה בבית מול הקהל שלה, עשרות שנים היא לא לקחה שום דבר, זה דור הזהב של הכדורגל הצ'יליאני. "גם אצל ארגנטינה מדברים על דור טוב במיוחד", אמרתי. "גש לזה חיובי, תיפתח, כמה גרוע גמר כזה יכול להיות"?
את כל מה שאני חושב על הכדורגל הדרום-אמריקאי, כפי שהוא משוחק כרגע, כתבתי כאן בסוף שלב הבתים. חשבתי אז – אולי שלבי ההכרעה ייראו יותר טוב. זה לא קרה. שלבי ההכרעה נראו כמו שלב הבתים. עכשיו, בגמר, לא היה לי ספק שאני הולך לתפוס משחק גדול, שישנה את כל מה שאני מרגיש לגבי הכדורגל הדרום אמריקאי. הרי זה לא יכול להיות שיקרה לי עם הקופה אמריקה, מה שקרה לי עם אליפות אפריקה. את אליפות אפריקה הפסקתי לראות. שנים כבר הם משחקים שם, אין לי מושג מי נגד מי. שמעתי שאברם לקח שם איזו נבחרת.
ואז תוך כדי הגמר, ממש במהלכו, זה חלחל – הגישה הבסיסית שלהם למשחק השתנתה. הם לא מתייחסים שם יותר לכדורגל כמו אל משחק. זה ג'יהאד, מה שמתנהל שם. מדינות מיישבות ביניהם חשבונות עתיקים, רוויי דם, היסטוריים, באמצעות כדור. יש להם בטח סיבות, אני לא מפקפק. אם אנשים מטפלים אחד בשני בעוינות כזו, אז בטח יש סיבות, אבל למה אני צריך לשבת ולראות את זה?
***
אני נהנה לראות נשים מתחרות בספורט. הן מרימות את ענפי הספורט שבהם הן מתחרות. אתלטיקת נשים נראית נפלא; ריצות – רק עד למרתון. לא יכול לראות נשים רצות מרתון מאז המראות מהמרתון ההוא באולימפיאדת לוס אנג'לס. גבריאלה אנדרסן שייס רודפת אותי. אני מתעורר מבועת, כשהיא מופיעה לי בחלום, והיא מופיעה; קפיצות – כל ענפי הקפיצה, בעיקר קפיצה לגובה. נשים נולדו לספורט הזה; מקצועות השדה – דיסקוס, פטיש, כדור ברזל, כידון – את החפצים האלה אני מפציר בהן להניח מהיד. כל מקצועות הבריכה, שחיה על כל סגנונותיה ולכל המרחקים, קפיצות למים, התעמלות, טניס, טניס שולחן – כל אלה נראים נפלא בתחרויות נשים. גם מרבית משחקי הכדור הקבוצתיים. כדורעף חופים – אני לא יכול להוריד ממנו את העיניים.
נבחרת ארה"ב חוגגת זכייה באליפות העולם (gettyimages)
לא קל לי עם כדורסל נשים. אני מודע לעוצמת הלובי, אבל אני מסויג. כאן אני מרגיש שקצת כופים עלי, דוחפים לי לגרון. אני רואה מה הבנות מביאות איתן לתחום בתוקף היותן בנות – אני רואה את החוכמה, את האינטליגנציה, את השיתוף, את הקבוצתיות, את תפיסת ה"ביחד" – כל זה זורם מהן, אבל כאן, בכדורסל, חסרים לי דברים שאני מקבל מהגברים ולא כל כך מהנשים.
הכדורסל הנשי איכשהו נראה לי פגום, מוגבל. הזריקה שלהן לסל, מטווחים בלתי סבירים ברוב המקרים, בהדיפה עם יד אחת, בלי להתרומם מהפרקט. יש להן אחוזים מטורפים עם הביצוע הזה, אבל לי הוא נראה קצת לא מקצועי. גם לא חינני.
אני לא רואה אישה עולה לריבאונד, מנערת כל מי שלצידה, חופנת את הכדור החוזר ביד אחת ונוחתת לפרקט כשהוא צמוד למותניה. אני רואה את זה אצל גברים, לא אצל נשים. אני לא רואה אישה מתעופפת מאחור ודופקת חסימה על הראש של מישהי שהולכת לבד לסל לעוד ליי-אפ. את הדברים האלה אני לא רואה. תחליפים ראויים אני לא מקבל וזה חסר לי. כן, אני יודע מי הייתה ננסי ליברמן, שמעתי על שריל מילר, ראיתי אותה, העדפתי את אחיה. אני חושב שהעמדה שלי לגבי ספורט נשים הובהרה – אני קונה. קונה חשדן, אבל קונה. לא נולדתי כזה. במשך השנים שוכנעתי שיש מה לראות.
***
זה מביא אותי למונדיאל נשים, למשחק הגמר. את הגמר הזה אני רואה בתנאים זהים לאלה של הקופה אמריקה – בשידור חי, כולל הבילד-אפ ביורוספורט. אני מתקין את עצמי. אני מכיר את המשחק מהצד של הגברים, לא של הנשים. אני יודע מה שהכרחי לדעת, כשאתה מתיישב לצפות במשחק גמר. אני יודע שהענף תפס, הוא גלובלי. הקבוצות הבולטות הן הנבחרות – בניגוד, לכדורגל גברים. כלומר, המונדיאל זה הדבר הטוב ביותר שכדורגל הנשים יכול להציג. מי שלא כאן, לא קיים, ומי שכן כאן – ארצות הברית ויפן – הן המעצמות של הענף. גמר ביניהן הוא גמר ענק, אין בכדורגל גברים משהו מקביל לזה בדרג הנבחרות.
עשרות מיליוני אמריקאים עקבו אחרי נבחרתם האהודה (gettyimages)
אני לא צופה אדוק של כדורגל נשים, אני צופה מזדמן. אף אחד לא שלח אותי, אין לי אג'נדה, אני לא בא להוכיח כלום ולטעון איזו טענה מגדרית. אני אוהב כדורגל, זהו.
יש לי כמה חברים, פריקים של ספורט, הכול הם רואים: כולל סנוקר וחיצים. הם גם מבינים בזה. שאלתי אותם השבוע לגבי מונדיאל הנשים. אף אחד מהם לא צופה. הם בקיאים, יודעים את התוצאות, מי עלה, מי נגד מי, הם עוקבים, מתעדכנים אבל לא רואים. אני מכיר גם כמה בנות שאוהבות כדורגל: כדורגל גברים, מסי וכל אלה. זה הכדורגל עבורן.
אין לי מושג מי הן הכוכבות של כדורגל הנשים, מה יוצא להן מגדולתן, איך הן חוגגות את הצלחתן, איזה מעמד הצלחתן מקנה להם – אני יודע את זה על כל כוכב בכדורגל הגברים, אצל הנשים אין לי מושג. זו תמיד מישהי קורנת בריאות, עולצת, עם קוקו, בדרך כלל מאמריקה, אבל אף פעם אני לא מצליח לזכור את שמה. מהעמדה הזו אני מתיישב לראות את הגמר – ארצות הברית נגד יפן.
***
לוח התוצאות בגמר המונדיאל לא יכול להראות 0:4 בדקה ה-16. 0:4 זאת לא תוצאה של גמר מונדיאל, זו תוצאה של שכונה. אם אתה פותח טלוויזיה קצת באיחור וזה 0:4, וזאת לא טעות, זאת הדקה ה-16 וזה עוד גמר מונדיאל, אז תסגור את המכשיר ותלך לישון, אין לך מה לראות. כל העניין בכדורגל זה שאת הגולים לא כל כך קל להבקיע, כל גול זה "פיק". אחרת זה כדוריד. גם בכדוריד אין תוצאות כאלה אחרי 16 דקות משחק.
ג'יל סקוט, נבחרת אנגליה. לחימה ללא פשרות (gettyimages)
אני ראיתי את 16 הדקות האלה. אף פעם לא ראיתי נבחרת שמשחקת כדורגל ברמה שנבחרת ארצות הברית שיחקה בפרק זמן הזה. זה היה מעורר השתאות. אין דברים כאלה, גם לא היו.
לוקח קצת זמן להתרגל לכדורגל נשים. הן עושות את הכול, מבצעות את כל האלמנטים, רק שהן עושות את זה קצת אחרת. לא טוב יותר מהגברים – אחרת. צריך להתרגל לזה. אבל מה שמקפיץ את הכדורגל שלהן זה לא מה שהן עושות, זה מה שהן לא עושות: הן לא נוגעות בכל החרא שכדורגל גברים טובע בו.
המשחק שלהן תזזיתי, הן עובדות, התנועה לא פוסקת לרגע, מאבקים על כל כדור בכל פינה במגרש. תמיד יש כמה שמשתתפות בכל קרב כזה והוא מסתיים בלי עבירות – מישהי מחלצת, זוכה בכדור, הולכת איתו קדימה, אף אחת לא דולקת בעקבותיה ומכסחת אותה. דולקת כן, אבל לא מכסחת. אף אחת גם לא נשארת אחורה, מתגלגלת על הדשא, מתפתלת וגונחת כדי להדביק עבירה – רצוי כרטיס צהוב – לזאת שלקחה ממנה את הכדור.
המשחק רץ, הכדור במשחק, המחויבות טוטאלית. רואים את זה על הפנים שלהן. הנתינה אבסולוטית, המשחק קרוב, צמוד, עיקש, הן שומרות, הן לוחצות, הן קרציות אבל הכדור רץ, המשחק משוחק.
גמר הנשים התנהל במשך 90 דקות. 70 דקות שיחקו כדורגל, הכדור זז, לא עמד. בקופה אמריקה הם הגיעו להארכה. 120 דקות הם היו על המגרש עד הפנדלים. אולי 20 דקות הם שיחקו כדורגל. רוב הזמן עמדו וטיפלו בכל מיני עניינים.
אם אני לא עושה גוגל, אני לא זוכר מי שפט בגמר נשים. שופט? שופטת? מישהו שפט, אני רק לא זוכר מי. לא נשארה לי תמונה אחת ממנו, לא ראו אותו. בקופה אמריקה ראיתי בעיקר את השופטים.
נשים לא משתמשות במרפקים. האיבר הזה מחוץ למשחק. נעשות עבירות, אבל אין עבירות מכוערות. גליצ'ים? במשורה – רק כדי להשיג יתרון מול מי שמתמודדת איתך על הכדור, אף פעם לא כדי לעצור או לבלום, בטח לא עם סטופקס מכוונות לעצם. בכדורגל נשים אין את כל השיט הזה.
אני לא מנסה לחלץ בפינצטה כמה אירועים, לבודד אותם ולומר – זה מוכיח שהן שייכות לענף. אני אומר משהו אחר – הן משחקות את המשחק, כפי שהוא אמור להיות משוחק, וכפי שאף נבחרת גברים דרום אמריקאית לא שיחקה אותו בקופה האחרון.
מה דעתך על הכתבה?