אחרי ההפסדים הכואבים לווילס ולבלגיה, אלי גוטמן למעשה הבין, שהמאבק האמיתי שלו הוא על המקום השלישי שמוליך לפלייאוף. הווה אומר, שתיקו במשחק החוץ נגד הדרקונים הבוסנים, בעצם מקרב את הנבחרת למטרה.
גוטמן עלה ב 4:1:2:3 שהוא מאמין בו לאורך כל הקמפיין. אך הפעם, בניגוד למשחקים הקודמים, הנבחרת עלתה עם שלושה קשרים הגנתיים, כשביטון מוצב כאחורי, ייני כקשר ה-50/50 משמאלו ונאתכו מימינו. שלושתם שחקני רגל, מניעים כדור ברמה טובה אבל אף אחד מהם אינו שחקן שובר קווים והם אינם מצטרפים כמעט לרחבה כשהנבחרת מתקיפה – שחקנים מאוד דומים ולא משלימים. בשלישייה הקדמית בחר גוטמן להציב את זהבי כחלוץ מרכזי, כששהר מימין ובן חיים משמאל.
למעשה גוטמן ייצר תמונת מראה למבנה הטקטי של בוסניה. הרצון היה להכריח את הבלמים לנהל את המשחק, באמצעות לחץ אגרסיבי וגבוה על מדוניאינין (ייני) ובסיץ' (נאתכו), וכך לשבש את משחק המעבר של הבוסנים ולהכריח אותם לשחק בכדורים ארוכים. מבחינה התקפית, הנבחרת בנתה שתי אופציות: הראשונה, לחטוף כדורים במרכז ולהוציא במהירות התקפות מעבר בעיקר דרך בן חיים ושהר, והשנייה, במשחק המסודר, לייצר בידודים לבן חיים על הקו, כשסהר כחלוץ קו, יכנס למקומות שזהבי מפנה ויגרום לבעיה למרכז ההגנה הבוסני.
זהבי. חלוץ מרכזי (אודי ציטיאט)
כבר בדקות הראשונות ראינו את הבעיות בתוכנית המשחק. בגלל הלחץ הגבוה של נאתכו, והעובדה שפיאניץ' כל הזמן נע לאזורים שליד ביטון, בעיקר מימינו (ביה"ס לתנועה בלי כדור של עושה משחק), לדגני לא היתה עזרה מול לוליץ', ששוב ושוב יצר מצבים באגף. דגני איבד את הביטחון, הרבה לאבד כדורים והנבחרת נמשכה לאחור. הבוסנים זיהו את החולשה וניצלו אותה היטב אך נתקלו במשחק טוב של גרשון ומרציאנו. מבחינה התקפית התקשינו מאוד להשתחרר מהלחץ של הבוסנים וגם כשהשחקנים שלנו לא היו תחת לחץ, המסירות לא היו מספיק מדויקות.
ואז הגיע הדקה ה-40, בעודנו נזכרים בשער הטראומטי מול ווילס על סף סיום המחצית ומאחלים לעצמנו לרדת למחצית עם תיקו מאופס, תרגיל קרן קצרה, מתנה של דז'קו ובעיטה עם כל הלב של בן חיים סיפקו לנו שלוש דקות בגן עדן. אבל במקום שהשער הזה ימנף את המשחק הוא גרם להפך הגמור. שני שערים מהירים, הראשון מטעות בסיסית של קו 4 בהגנה – גרשון יצא עם דזקו, השלישייה מאחוריו לא התכווצה מספיק ואפשרה לפס אחד לשבור אותה, והשני מכיסוי לקוי במצב נייח – חשפו אותנו בערוותנו.
אלי ניסה לשנות במחצית השנייה כשהכניס את דמארי במקום ייני, החליף את השיטה ל 4:4:1:1, ובאמת הנבחרת הראתה סימני חיים ואפילו הגיע לשני מצבים טובים ליד השער של בגוביץ', אבל אז שוב הגיע טעות כפולה, הפעם של בן הרוש, במשחק שהוא לא ירצה לזכור, ומרציאנו בהדיפה לא טובה, וויסצ'ה סיים למעשה את המשחק.
בן חיים. מתנה של דז'קו (אודי ציטיאט)
אסיים עם משהו בנימה אישית. נכון הפסדנו, הפסד מאכזב וכואב. הפסדנו לנבחרת שעוברת קמפיין נוראי, הפסידה בבית לקפריסין והובסה על ידינו בסמי עופר, נבחרת שפיטרה את המאמן שלה במהלך הקמפיין וגם תחת המאמן החדש משחקת כדורגל מיושן ושבלוני. אבל אסור לשכוח, זו גם נבחרת שמורכבת משחקנים סופר איכותיים, שמשחקים בליגות ובקבוצות יותר טובות מהשחקנים שלנו (די אם אציין את מנצ'סטר סיטי, שאלקה, רומא, לאציו, סטוק, אברטון ועוד), נבחרת ששיחקה רק לפני שנה בברזיל, שדורגה ראשונה בבית טרם המשחקים ושיחקה בבית שלה בהרכב מלא ועם הגב לקיר.
בוא נגיד ככה – תוצאת המשחק לא השאירה את אנשי הכדורגל באירופה פעורי פה. אבל מה שכאב הרבה יותר מההפסד, היה לשמוע ולראות את התגובות, בתקשורת וברשתות החברתיות. כששומעים הדיבור המזלזל, כשקוראים את התגובות הציניות, כשחשים את חוסר הכבוד המינימלי לשחקנים, למאמן ולצוות – אי אפשר שלא להתכווץ בכיסא.
קשה לי להבין מהיכן מגיעה השמחה לאיד, למה השיח כל כך מזלזל, חמוץ ומתנשא. הגיע זמן לשינוי. לשיח יותר מקצועי, יותר מכובד – שיח שמטרתו תהיה לשפר ולעזור ולא לפגוע ולקבור. השינוי צריך להגיע מכולנו, כי בסופו של דבר, כולנו אוהבים את המשחק ובדרך הזו אנחנו פשוט גודעים את הענף שכולנו יושבים עליו – וחבל.
מה דעתך על הכתבה?