בשלב הזה של העונה אני מתמקד בפרטים הקטנים, מנסה להבין מה הם מעידים. למדתי כבר לא להתרשם מהרעשים הגדולים. אלה לא מספרים כלום, מוליכים שולל לפעמים, יוצרים ציפיות לא ריאליות, תמונה מעוותת.
אני מנסה להבין, למשל, איך בית"ר ירושלים עדיין קיימת. זה לא שאני מפקפק לרגע בזכות הקיום שלה, לא זאת הכוונה, אני רק רוצה להבין – איך. איך אחרי כל המכות שהיא סופגת היא עדיין חיה, תוססת ובועטת. מאיפה יצר הקיום הזה, מאיפה היכולת לשרוד?
כל הדברים הגדולים שנמצאים בבסיסו של מועדון, שחייבים להימצא שם, כבר מזמן לא קיימים בבית"ר. רק השם נותר. אבל לא, יש עדיין קבוצה כזאת, היא מחתימה שחקנים ומוכרת אותם, ממנה מאמנים ומפטרת אותם, מעוררת תשומת לב, יוצרת ציפיות, לא פעם מצדיקה אותם, סוחפת קהל, מעורבת במשחקים מרכזיים.
אם אני מתרשם מהרעשים הגדולים אז בבית"ר מתקיים בלאגן שמחריב ארגונים. כשאני יורד לפרטים אני מגיע למסקנה שאלי טביב מבין בכדורגל. הוא אולי מנהל את הקבוצות שלו בדרכים לא קונבנציונליות – טביב בא מהשוק, אי אפשר להוציא ממנו את השוק – אבל הוא יודע לקנות ובעיקר הוא יודע למכור. את שלומי אזולאי הוא קנה באיזה 180 אלף שקל, תוך שנתיים מכר אותו ביותר משני מליון ולא רימה את אף אחד. ההוא מראשון יוכיח שהוא שווה כל שקל, אין לי ספק בזה, אם הוא עבר את המסננת של טביב אז הוא שווה את זה.
טביב עשה את זה בכל מקום, בכפר סבא, בהפועל תל אביב וגם בבית"ר. הוא אולי משאיר אחריו אדמה חרוכה אבל כל עוד הוא שם, הקבוצות שלו חיות ובועטות. מובן שמה שנכתב כאן לא משמש המלצה לאף מועדון להפקיד את עצמו בידיו של טביב כדי שינהל אותו אבל מה שאפשר לומר לזכותו צריך להאמר: טביב מבין כדורגל, הוא רואה את הפרטים הקטנים שאף אחד אחר לא רואה לכן בית"ר עדיין קיימת. רק טביב יפשפש בערמה שאף אחד לא מתקרב אליה וימצא בתחתיתה את עומר אצילי.
טביב. רואה את הפרטים הקטנים (ערן לוף)
*
בהפועל באר שבע קשה קצת להבחין בפרטים הקטנים. הכל שם כל כך גרנדיוזי: התקציב, הרכש, השמות, הקהל, התקשורת שמייחלת שמשהו כבר יקרה שם, המהלכים, המאמנים, האצטדיון – כל כך הרבה יומרה יש סביב המועדון הזה, כל כך הרבה הבטחות עד שקשה קצת לראות אם המרכיבים נדבקים בכלל אחד לשני, אם נוצר משהו אמיתי מכל מה שנשפך שם.
ברקת, ברק בכר, אסי רחמים, כל אלה שמעורבים שם בקבלת ההחלטות, לא פעם נדמים בעיני להומלסים שנקלעו למזווה של "מאסטר שף", עומדים מול כל השפע הזה בעיניים מפלבלות. מה הם הולכים לעשות עם כל הפרודוקטים האלה? הם יודעים לפתוח קופסה טונה?
אני הולך ומשתכנע שלנהל, לאמן ולשחק בקבוצה גדולה, זה מקצוע אחד. לעשות בדיוק את אותם הדברים בקבוצה קטנה זה מקצוע אחר לחלוטין. ברק בכר, בקרית שמונה, אצל איזי שירצקי, זה דבר אחד. ברק בכר בבאר שבע אצל אלונה ברקת זה דבר אחר. בטח שמגיעה לו הזדמנות, בטח שהוא יכול להוכיח שהוא שייך אבל זו בדיוק הנקודה – בכר צריך להוכיח שהוא שייך, כי מה שהוא עשה עד עכשיו זה טוב מספיק בשביל לתת לו את ההזדמנות אבל לא מבטיח לו שום דבר בהמשך. גם לא לבאר שבע.
רן בן שמעון, ברק בכר בטח שמע עליו, הוא דוגמא מצויינת. בכר יכול להישען עליה ולטובתו אני מקווה שהוא נשען. בן שמעון אצל שירצקי זה דבר אחד, אותו בן שמעון אצל חיים רמון זה דבר אחר. שירצקי לא יתן לבן שמעון ליפול. רמון יעשה כמיטב יכולתו. רן בן שמעון במכבי פתח תקווה זה אותו בן שמעון של קרית שמונה. הוא חזר לסביבה של הלוזונים. הלוזונים אלה אנשים שמבינים כדורגל. הם ושירצקי וטביב ודמאיו.
מהרגע שאבי לוזון ויתר על ראשות העיר ועל ראשות הממשלה ועל נשיאות המדינה וחזר לעשות את מה שהוא יודע – לנהל קבוצת כדורגל קטנה – אז מכבי פתח תקווה הופכת להיות קבוצה שצריך להסתכל עליה. היא כולה מורכבת מהפרטים הקטנים. אני מסתכל על הפרימידה הניהולית שלה ומוצא את הלוזונים ואת עומר גולן שהולך ומשתפשף כמנג'ר מקצועי והוא איש של המועדון ואת רן בן שמעון שגדל והתבגר ויודע לאן הוא שייך ומה מקומו. לי זה ברור שמכבי פתח תקווה הולכת להיות קוץ בתחת של הליגה. קבוצה שאף אחד לא רוצה לפגוש כי תמיד היא תהיה חרוצה יותר, עמלנית יותר, ממושמעת יותר וקשוחה יותר. כל זה – אלה הם הפרטים הקטנים, לא השמות הגדולים. שמות גדולים אין שם. לא צריך.
*
יוסי בניון לא מרוצה ממעמדו במכבי חיפה, זה סיפור קטן – לא גדול. שחקן שחושב שמגיע לו יותר זה סיפור שיגרתי, יומיומי בחייה של קבוצה. יוסי בניון לא מרוצה ממעמדו, נוטש אימון באמצע, נפרד מחבריו בחדר ההלבשה, נכנס לרכבו ונוסע למשרדיו של היו"ר ומבקש הבהרות – זה כבר סיפור גדול. הוא מעיד על בניון אבל הוא מעיד בעיקר על סביבת העבודה הנוכחית שלו.
בניון ישב כבר על הספסל במהלך הקריירה המפוארת שלו. באף מקום, באף קבוצה, הוא לא היה נוטש אימון ונוסע למשרדיו של יו"ר מועצת המנהלים ומבקש הבהרות. ואם היה עושה זאת היה נעצר בכניסה, מתבקש להציג תעודה מזהה ונבדק בגלאי מתכות.
בניון. במקום אחר היו בודקים אותו בגלאי מתכות (ערן לוף)
מכבי חיפה היתה ונשארה מועדון גדול, מתוקתק, הכל יש לה: קהל, איצטדיון, תקציב, מחלקות נוער, מסורת, ציפיות רוחשות סביבה – 'הנה חיפה הגדולה חוזרת, כבר היא חוזרת' – אבל צריך להסתכל על הפרטים הקטנים. חיפה, כבר כמה שנים, זו אריזה מפוארת שאין בתוכה כלום. אתה רק מקלף ניירות כל הזמן, עוד ועוד ניירות עד שאתה נשאר עם כלום ביד.
הכלום הזה היה יכול להספיק לפני 20 שנה אבל היום? רוני לוי מספיק בשביל לצקת תוכן לתוך האריזה הזו? אם פרט קטן מעיד על משהו אז הסיפור של בניון נותן תשובה – הבעיה של חיפה היא לא בעמדת המאמן, היא למעלה, הרבה יותר גבוה מזה.
*
בן רייכרט זה עוד פרט קטן שלא היה מעיד על שום דבר אם היה מטופל ככזה: שחקן מבטיח, חתום על חוזה, יש למכבי בתפקידו ארבע כמוהו בסגל הבוגר ועוד חצי תריסר מבטיחים לא פחות ממנו בקבוצות הצעירות, היה להם אחד טוב ממנו בערך בגילו – מושיקו לוגסי – שמכבי הפילה מהיד, אין לי מושג לאן הוא נעלם ולמה, אף אחד לא התעקש עליו, לי הוא הראה בתחילת דרכו הרבה יותר מכפי שרייכרט הראה לי אבל מה אני מבין.
ג'ורדי קרויף הולך ברחוב, MIND HIS OWN BUISNESS, כמו שאומרים – טרוד בעיניניו – ודורך על גוש – זה סימבולי מה שאני מתאר כאן, שאף אחד לא יעלב – גוש שאחד מכלבי השכונה הותיר אחריו ולא נמצא מי שיאסוף אותו וימנע מג'ורדי את המבוכה. זה קרה, זה קורה וזה יקרה. לכל אחד. השאלה היא איך מתמודדים עם המבוכה הזו.
אז ראשית מכירים בעובדה שזה קרה לך, לא למישהו אחר, זה דבק בנעל שלך, אי הנעימות הזו היא שלך. אחר כך מוודאים שאף אחד לא רואה, משפשפים קצת את הנעל במדרכה, ממזערים נזקים, חוזרים הביתה, נפטרים מהפגע באופן סופי ושוכחים מקיומו, שבים לשיגרה, מה כבר קרה כאן? שחקן שלך לא רוצה לשחק אצלך, רוצה בקבוצה אחרת, מוכן לפדות את כרטיסו, תן לו ללכת. מה אתה מתווכח? מה אתה מנסה לשכנע? מה אתה הופך ארוע שולי, יומיומי, לתאונת שרשרת?
קרויף. רק שבאזל לא תראה לו כמה הוא קטן (עדי אבישי)
גם שפת הגוף של יוקאנוביץ', תגובותיו, התנהלותו, אלה הם פרטים קטנים שלא ברור מה הם מעידים. עד עכשיו, ג'ורדי נתן, לי לפחות, את התחושה שהוא יודע מה הוא עושה: יודע להפריד בין הפרטים הקטנים למטרות הגדולות, יודע איך לגרום לפרטים הקטנים להישאר קטנים ולא להסיט אותו מדרכו, מטרותיו ותכניותיו. כך קרויף התנהל עד עכשיו, כך באזל מתנהלת כבר שנים. חווה שינויים ותמורות ואף אחד לא מרגיש. קונה, מוכרת, מאבדת, מרוויחה – גם אותה סוזה נטש אחרי שנה – באזל לא מושפעת מכך.
גם לבאזל לא מתאים מאמן שקיבל אצלה הזדמנות ונוטש כעבור שנה, הולך למקום אחר ותוך כדי זה מגמד אותה ביחס למועדון האחר אליו הוא הולך. לא מתאים לבאזל במעמדה הנוכחי שיבוא מישהו ויגיד לה: 'יקירתי, את קטנה עלי. תודה על כל מה שעשית עבורי אבל את קטנה עלי'. אבל באזל משיכה בדרכה, היא דרכה, זה קורה, היא ממשיכה הלאה. אפיזודה קטנה, חולפת, עוד יום בהיסטוריה של באזל, קבוצה שנבנתה מהפרטים הקטנים, לא שכחה לרגע את המטרות הגדולות, ולא תיתן לזוטות להשתלט עליה ולהסיט אותה מדרכה.
קרויף צריך לייחל לכך שבאזל לא תראה לו עד כמה הוא קטן.
מה דעתך על הכתבה?