כמו תמיד בונים כאן ציפיות ואז מתרסקים

שפונגין ובן חיים. הייחודיות של מכבי נובעת משדרת הניהול. היתר
שפונגין ובן חיים. הייחודיות של מכבי נובעת משדרת הניהול. היתר | צילום: אודי ציטיאט

רוטהולץ מציע לאמץ את הגישה הצנועה, אחרת לא נעכל כישלונות

(גודל טקסט)

אלה הם ימים שאנחנו הולכים ראש בראש נגד הספורט האירופי, במסגרות המחייבות, על הכסף הגדול: נבחרות, קבוצות, זמן טוב לראות מה מצבנו, איפה אנחנו עומדים ביחס לשאר. תמיד אני מסתובב בתחושה שיש לנו בעיה קטנה של אומדן כוחנו ביחס לאתגרים שמונחים סביבנו. אנחנו קצת לוקים בהערכת יתר של כוחנו ובהערכת חסר של טיב האתגרים שעומדים לפנינו. זו מחלה ישראלית די ידועה.

 

למשל הדיבורים על כך שהשבוע היה זמן טוב לפגוש את צ'לסי. כלומר, אף פעם זה לא זמן טוב לפגוש את צ'לסי, אבל אם כבר לפגוש אז עכשיו. למה עכשיו? כי צ'לסי מגמגמת. מזכירים שצ'לסי גמגמה פעם מול רוזנבורג הנורבגית, מה שגרם לסיום הקדנציה הראשונה של ז'וזה מוריניו בקבוצה, וכמובן שמזכירים את צמד המפגשים מול הפועל תל אביב, אז באופ"א. כאילו צ'לסי של אז וצ'לסי היום זו אותה צ'לסי. אני בסך הכל מצטט כאן דברים שאני קורא, שומע ורואה סביב המשחק הראשון של מכבי בצ'מפיונס, לפני המשחק. זה הזמן שבו הדברים כאן נכתבים.

 

 

אני אומר, נאמץ את הגישה הממעיטה, הריאלית, הצנועה. צ'לסי מגמגמת ומקרטעת או שלא, זה לא רלבנטי עבור מכבי. זה רלבנטי עבור סיטי, עבור אברטון, לא עבור מכבי. מכבי לא יכולה להפיק שום תועלת מכושרה הנוכחי של צ'לסי כי הפערים גדולים מדי, כפי שהיטיב להגדיר טל בן חיים הבלם ששיחק שם איזו תקופה. "אתם לא מבינים את עומק הפערים", הוא אמר וצדק. אנחנו אף פעם לא מבינים את עומק הפערים, אנחנו בכלל לא ערים לקיומם. אמרנו כבר היום: אומדן כוח ריאלי, מדויק, אחראי – זה לא תחום ההתמחות שלנו.

 

צ'לסי לא נראית שונה מכפי שכל קבוצה של מוריניו נראית בשנה השלישית שלו במועדון. קבוצה של מוריניו נראית טוב מיד עם הגעתו, כבר בשנה הראשונה שלו. היא תיראה יותר טוב בשנה השנייה. היא תהיה אז בשיאה. בשלישית היא מתחילה לחרוק.

מוריניו. אדם של מערכות יחסים קצרות ואינטנסיביות (Gettyimages)

 

לפורטו הוא הגיע באמצע עונת 2001, קידם אותה למקום השלישי, השפיע עליה מהר. ב-2002 – העונה השנייה שלו שם והראשונה המלאה – הוא לקח אתה אליפות, גביע וגביע אופ"א. בשנה השלישית – העונה השנייה המלאה שלו שם – הוא לקח כבר את הצ'מפיונס. מוריניו לא נשאר בפורטו לעונה רביעית וטוב שכך. המשך הקריירה שלו יבהיר למה.

 

בצ'לסי הוא לקח שתי אליפויות בשנתיים הראשונות שלו, גמגם בשלישית והוחלף על ידי אברם ברביעית. זה כשהוא גמגם מול רוזנבורג.  באינטר הוא לקח אליפות כבר בשנה הראשונה ובשנה השנייה לקח את הכל, כולל הצ'מפיונס. הוא לא נשאר לשלישית ונהג בחכמה.

 

בריאל מדריד היה נראה שיתקע יתד, אבל מוריניו הוא לא מאמן לטווחי זמן ארוכים – הוא לא פרגוסון, לא ונגר, לא ואן חאל, לא פפ – הוא בא מוכן, עם תוכנית, כופה את עצמו על המסגרת, עושה את העבודה, מממש את היעדים והולך הלאה. אין לו יתר מדי סבלנות לסובבים אותו ולסובבים אותו אין אליו. מוריניו הוא אדם של מערכות יחסים קצרות ואינטנסיביות.

 

בשנה הראשונה שלו במדריד הוא סגר פערים מברצלונה, בשנה השנייה לקח מה שאפשר היה לקחת, בשנה השלישית היה אמור לקחת הכל אבל לא לקח. לעונה הרביעית הוא כבר לא נשאר. הספיק לו והספיק ממנו. זה מוריניו, זו צ'לסי, קבוצה של מוריניו בעונתו השלישית, אבל כל זה לא תקף לגבי מכבי.

 

הצהובים עברו גיהינום בסטמפורד ברידג' וזה מה שיקרה בסמי עופר. מוטב שתעלה למגרש בגישה הזו. ככל שהגישה תהיה ריאליסטית יותר, המכה תכאב פחות וכל תוצאה שלא תהיה מכה תתקבל בברכה. אין לנו ציפיות. 

 

**************

 

אני חושב כבר די הרבה זמן שהעוצמה של מכבי תל אביב, הייחודיות שלה, נובעת משדרת הניהול שלה. מהבעלים עד אחרון עוזרי המאמן. כל מה שמתחתיהם – סטנדרטי: שחקנים ישראלים וזרים שכמותם כבר ראינו בישראל. שום דבר יוצא דופן. אבל אלה הופכים להרבה יותר טובים מסך כישרונם בגלל המסגרת שהם מצויים בה.

ורמוט. הוא עוד יתרום העונה (עדי אבישי)

זה תקף גם לגבי ערן זהבי. אני מסתכל מה הקבוצה הזו עברה בחצי השנה האחרונה ואיך עיכלה את כל התזוזות והשינויים שבטח היו מפרקים כל קבוצה אחרת: נפרדה ממאמן שלקח טרבל וכולם הזכירו את ה"שחור" שקשטן הטיל בזמנו על הקבוצה כשנפרד ממנה בנסיבות דומות; נפרדה תוך כדי עונה מהשוער שלה; החליפה שבעה שחקנים באחרים; לא רכשה שום דבר שהומלץ לה לרכוש; לא קישטה את עצמה ב"שמות" לרגל ההעפלה לשלב הבתים; הביאה שוער בן 19; הביאה חלוץ שאף אחד לא שמע עליו; הביאה את אלי דסה, שלומי אזולאי, את אבי ריקן – שלמה שרף אמר עליו שיש להם עשרה כמוהו – ועוד לפני שכל זה הספיק להתגבש כבר היא נראית הרבה יותר טוב מכפי שנראתה לפני שנה.

 

זה עוד לפני שגילי ורמוט התחיל לתרום – והוא יתרום. מעדן בן בסט אני לא מצפה לכלום.

                                            ***
 

זה לא ההפסד לאיטליה, זה איך שהוא נראה. להפסיד זה לא נורא, אבל לצאת טמבל תוך כדי כך זה כבר סיפור אחר. אנחנו מתמחים בזה, אני חושש. לא יכולים להשתחרר מזה. דפוס שחוזר על עצמו שוב ושוב.

 

 וכך הפך טורניר כדורסל שהיה יכול להיחשב לנקודת ציון – גם אם היה מסתיים בשמינית גמר, כפי שהסתיים – לכזה שמותיר טעם חרא בפה. הרי כבר חשבנו שאנחנו לא שם יותר – ארז אדלשטיין הוציא אותנו משם, חיבר נבחרת מחויבת, ריאלית, צנועה, כפי שנבחרת ישראלית צריכה להיראות, בכל ענף ספורט.

 

הלכי הרוח קובעים הכול, אני משוכנע בזה. אני מתכוון לתחושות שרווחות לפני המשחק ושעולים איתן למגרש. "הלכי רוח" יכולים להיתפס גם כסתם פטפוטים וסברות כרס, אבל אני חושב שהם אחראים לתוצאה הסופית לא פחות מהכישרון ומההכנה.

 

 לעתים הם מכונים "מצב מנטלי", אבל מצב מנטלי זה מונח חמקמק, מרמה, פסיכולוגיסטי כזה שאפשר כביכול להשפיע עליו באמצעות הכדור המתאים או השיחה הנכונה עם איזשהו גורם מוסמך. אבל הלכי רוח זה משהו אחר, הלכי רוח זו תרבות, קיבינימאט, וכאן אנחנו נופלים פעם אחרי פעם. כמו ילדים, כאילו לא למדנו כלום מהנפילה הקודמת בדיוק לאותו בור.    

 

 

הרי מה אמרו לנו על איטליה? אמרו לנו שזו היריבה שאנחנו רוצים לקבל. איטליה נחשבה יריבה די נוחה. זה מה שאני הבנתי מהלכי הרוח שבוטאו לפני המשחק. נמנו גם סיבות. סיבות מקצועיות. נאמר עליה שזו נבחרת של אגואים, לא מחוברת, רכה, פריכה, קפריזית. כישרונית – אף אחד לא התכחש לכך – הוזכרו גם הטאלנטים האיטלקים שמשחקים ב-NBA. אבל כפי שאני הבנתי, מבין הנבחרות שעלו ל-16 האחרונות, לשלב שמינית הגמר, איטליה נתפסה כיריבה שאפשר לעשות נגדה משהו.

 

האמת? אני כבר הסתכלתי הלאה. ראיתי שהלאה זה ליטא או גיאורגיה, המנצחת בין שתיהן. ומה שאני שמעתי על שתיהן זה שאף אחת מהן היא לא ספרד, יוון, סרביה או צרפת. אז אני כבר ראיתי את עצמי בחצי הגמר, בקרב על המדליות. כאן כבר נעצרתי, לא חשבתי שאני ממשיך הלאה אבל עד החצי? לפי מה שסופר לי הבנתי שזה לא בשמיים.

 

  

אחר כך, תוך כדי משחק, כשזה התחיל להיראות כמו 30 הפרש, התחלתי לעשות חשבון נפש. איך קניתי את זה? אני יודע איך. כבר כמה שנים טובות אנחנו לא כל כך סופרים את הכדורסל האיטלקי. מפמפמים לנו שפעם היה כדורסל איטלקי, היום כבר לא. זה קורה בכל פעם שמכבי מסלקת מדרכה יריבה איטלקית. אנחנו מתבקשים לא לעשות מזה עניין גדול. אומרים לנו שהכדורסל האירופי, זה שמשוחק ביורוליג, הוא לא מה שהיה פעם, שהכדורסל לא מעניין את האירופים, שזה ענף די שולי.

"לא רוצה לשמוע את השיט הזה שאנחנו יותר טובים מהאיטלקים" (AFP)

 

איטליה? באיטליה פעם שיחקו כדורסל, בתקופה של מנגין, היום כבר לא. אז כשאני שומע "נבחרת איטליה" אני ישר חושב על אלופת איטליה, אחת מהן, זו שמכבי מסלקת מדרכה מפעם לפעם ושאני מתבקש לא לעשות סביב זה עניין כל כך גדול.

 

יש לי בקשה בנקודה זו: אני לא רוצה לשמוע את השיט הזה יותר. אלה יהיו הלכי הרוח מעתה ואילך: הכדורסל האיטלקי תמיד היה גדול על הישראלי ותמיד יהיה. וכל פעם שמכבי מסלקת מעל דרכה יריבה איטלקית אז היא מסלקת מדרכה קבוצה שהגיעה ממסורת כדורסל מפותחת וטובה מזו שמכבי הגיעה ממנה בהנחה שהיא הגיעה ממסורת כדורסל ישראלית.

 

ועוד משהו. כמו איטליה יש עוד 15 באירופה. אז בבקשה, נתחיל מזה ושם גם נישאר. אנחנו צנועים, כמו שארז אומר, ואני מבקש להוסיף: כפי שראוי לנו להיות. 

מה דעתך על הכתבה?

אהבתי
לא אהבתי