אצל כל מאמן ישראלי יש בראש שלושה סוגי שחקנים זרים שהוא רוצה להביא לקבוצה שלו.
הראשון הוא הנפוץ ביותר: שחקנים בינוניים פלוס שלא הצליחו להשתלב בליגות בכירות יותר, עולים סכום סביר והם ברוב המקרים מעט – ולפעמים הרבה – יותר טובים מהישראלים באותו תפקיד. ניקולה מיטרוביץ' הוא כזה. ג'ון אוגו ואובידיו הובאן הם כאלה. קרלוס גרסיה היה כזה. שאלוי, האמר ופישונט היו כאלה. גם קנדאורוב ופץ, קוביקה, אוסטרץ, רוסו ופראליה, ובטח אניימה. זרים שמשדרגים קבוצה שלמה.
- סימני השאלה סביב לודוביק אוברניאק
- לודוביק אוברניאק סיכם את תנאיו במכבי חיפה
- הצטרפו לדף הפייסבוק של ספורט1
הסוג השני נדיר יותר: שחקנים צעירים, בדרך כלל אפריקאים, שעין נכונה מביאה אותם לארץ. הם מגיעים בזול, נמכרים ביוקר, ובדרך גם מפתיעים בחשיבותם וביעילותם. איגביני יעקובו הוא השם הבולט ביותר. ג'ון פנטסיל אומנם לא היה בן 17 כשהגיע לישראל, אבל עונה להגדרות האחרות. גם עמנואל מאיוקה, למרות שעדיין לא מדובר בהצלחה של יעקובו. מן הסתם, קשה להמר על הסוס הנכון כשהוא בן 17.
גם הסוג השלישי אינו נפוץ, והוא גם המסוכן ביותר. שחקן שעבר את גיל 30 וכבר לא מייצר יעילות כמו בעבר, ולכן מוכן להתפשר על ישראל, אבל גם עדיין יכול לתרום הרבה מכישרונו וניסיונו. לודוביק אוברניאק, הזר החדש של מכבי חיפה, הוא בדיוק אחד כזה. מדובר באחד הכוכבים העולים בליגה הצרפתית בתחילת העשור. ב-2011 לקח דאבל עם ליל, ושנתיים אחר כך עוד גביע. מדובר באחד השמות המשמעותיים שהגיעו לשחק בליגה הישראלית.
האזר. שיחקו פעם ביחד (gettyimages)
אבל כששואלים למה – או איך – שחקן שרק עבר את גיל 30 ושייך לוורדר ברמן מחליט שהוא רוצה לתת צ'אנס לארץ הקודש, מגלים שקשר נבחרת פולין לא שיחק יותר מדי בשנתיים האחרונות. ועכשיו עולה השאלה אם יש סיכוי להחזיר לכושר את האיש שהוביל יחד עם אדן הזאר את ליל לפסגות הכי גבוהות בצרפת.
ובכן, זוהי בדיוק השאלה ששאל את עצמו אברהם גרנט כשהביא את סיריל מקנאקי למכבי ת"א ב-1994. הכוכב הקמרוני לא היה שם גדול בליגה כזו או אחרת, אבל היה חלק משמעותי בקמפיין המופלא של נבחרתו במונדיאל 90', ואפילו בארסה הגדולה הביעה התעניינות שנתיים לפני אברם. ומה עשה הטאלנט כאן בישראל? כלום.
אולג קוזנצוב הוא דוגמה טובה עוד יותר. בלם נבחרת ברית המועצות בסוף שנות ה-80 ותחילת ה-90 הגיע בקול תרועה למכבי חיפה של גיורא שפיגל כדי למלא את מקומו של רומן פץ הפצוע. קוזנצוב, שטיפס עם נבחרתו עד גמר יורו 88', הגיע בגיל 31 פלוס, ומהלך אחד של יניב אברג'יל עליו הבהיר שמדובר בפלופ ענק. הבלם המהולל רדף חצי מגרש אחרי הילד מבית"ר תל אביב, וכשל. חמישה משחקים אחר כך הוא גם עזב. גם מהו קודרו היה חלוץ בוסני שהגיע בקול תרועה אחרי שמונה עונות בספרד. ולא עשה כאן כלום.
קוזנצוב ביורו 88'. הגיע בקול תרועה (gettyimages)
אוברניאק הוא לא פראייר. גם הגיל שלו – בסך הכל 30 – מבשר שיש לו עוד כמה שנים על הדשא. השאלה הגדולה ששואל את עצמו רוני לוי, היא איזה אוברניאק הוא יקבל. שחקן עם כשרון שחוזר לעצמו אחרי פציעות, או שחקן עייף שוויתר על חזרה לרמות הגבוהות ורק מחפש לעשות עוד כמה לירות.
ברור שאם לטאלנט הייתה אפשרות להישאר בבונדסליגה הוא היה עושה זאת גם כשחקן ספסל. הבעיה היא שבשנתיים האחרונות, אצל שלושה מאמנים שונים – כולל אחד בריזאספור הטורקית – הקשר לא הותיר שום חותם, ובחודש האחרון הוא מתאמן עם ורדר ברמן 2 מהליגה השלישית.
אז בחיפה לוקחים סיכון, אבל יש גם סיכוי. שחקן בן 30, ששיחק את משחקו האחרון בנבחרת לפני קצת יותר משנה, לא רוצה לוותר בקלות על הקריירה וינסה לחזור לכושרו מהשנים שלפני ברמן. הסיכון של חיפה מחושב. אין להם כרגע שחקן שעושה הבדל בקישור או בחלק הקדמי. אוברניאק אומנם יגיע חלוד מאד, אבל מבחינת כישרון וניסיון, הוא שווה את הצ'אנס.
לוי יקווה לשכוח את הדוגמאות הכושלות שהזכרנו קודם, ולהתרפק על דוגמאות אחרות של שני שמות גדולים שהגיעו לכאן בתחילת שנות ה-90 והצליחו מאוד: ויקטור צ'אנוב ושורה אובארוב התחרו ביניהם בסוף שנות ה-80 על אפודת השוער המחליף של רינט דסאייב בנבחרת בריה"מ. בהמשך, אחרי שנות השיא, הגיעו לישראל בגיל 32 ויצרו לעצמם שיאים חדשים. בעצם, לא צריך ללכת רחוק. אין עוררין על האופן שבו שדרג החלוץ השוודי ראדה פריצה את הסגל של מכבי ת"א, עד ששוחרר הקיץ. בדיוק על זה מפנטז לוי. על פי רוב, הסיכויים לא לטובתו.
מה דעתך על הכתבה?