אני מסתכל על רשימת הנבחרות שעלו ליורו – אלו הנבחרות שצריכות להיות שם. אני מסתכל על אלו שעלו לפלייאוף – אותו דבר. אם ליורו היו עולות 28 נבחרות אז כל העשרים שעלו בצירוף השמונה שמתמודדות ביניהן על ארבעת המקומות הנותרים היו צריכות להיות שם. זה עד כדי כך פשוט. הולנד, כפי שהיא נראית כרגע, לא צריכה להיות ביורו. דנמרק, כפי שהיא נראית כרגע, צריכה להתמודד על מקומה. אני מזכיר כאן שתי מעצמות שעד לפני כמה שנים לא היית יכול לעלות על דעתך מונדיאל או יורו שהן לא משתתפות בו.
הפערים בין נבחרות הדרג הראשון לאלו שמתחתיהן מצטמצמים או שלא, אבל הם כבר לא כל כך ניכרים כפי שניכרו בעבר. ראינו עשרות משחקים בחודשים האחרונים, עשרות נבחרות נטלו בהם חלק ולא נראו משחקים כל כך חד-צדדיים כמו המשחקים שבין בלגיה לישראל או שבין וויילס לישראל. פערי יכולת כאלה נראים רק במשחקים שבהם מעורבות נבחרות באמת נחותות, מהסוג של אנדורה, מלטה, ליכטנשטיין, איי פארו וכן, גם ישראל כפי שנראתה בשבוע ההכרעה: נבחרת שמייצגת נסיכות קיקיונית או אי נידח. לא קפריסין.
- לפחות 15 שחקנים הימרו בקזינו אחרי המשחק עם בלגיה
- "אין מה לפחד, לישראל יש ניסיון רב בלהגן על קבוצות"
- הצטרפו לדף הפייסבוק של ספורט1
התרגלנו, זה נכון, אבל הפעם זה צרב במיוחד. למי הפסדנו? לא בהייזל – בטדי. אני שם לרגע את הכדורגל בצד, אני מתעכב רק על המראה. פיזית, הם נראים כמונו. לא פעם הפסדנו משחקי כדורגל עוד לפני שהתחילו בגלל שפגשנו בגנטיקה אחרת. לא מזמן היו פה הבחורים מקייב. אפשר היה לראות איך גנטיקה גומרת משחק כדורגל עוד לפני שהוא מתחיל.
אבל פה זה לא היה המקרה. זה לא הגזע האירופאי ששיחק בטדי במוצאי שבת, המזרח התיכון הגיע הנה. חצי שעה טיסה מכאן, אי, קצת יותר ממיליון תושבים, אותו אקלים, אותם אנשים כמו פה, נראים אותו דבר. אני יכול לראות אותם שנתיים-שלוש אחרי פרישתם: משמינים, מקריחים, מסתובבים בלרנקה בנעלי אצבע, גופיות, מכנסיים קצרים חצאי תחת בחוץ. ישראלים, כמונו. מהם אנחנו מקבלים שיעור בכדורגל.
.jpg)
להפסיק לעשות חישובים ולהתחיל לשחק (אסף קליגר)
יכול להיות ש"בכדורגל הכל יכול לקרות", אבל זה לא תקף לגבי הנבחרות הישראליות. רק דבר אחד יכול לקרות שנבחרות כדורגל ישראליות נקלעות למשחק קובע. רק תוצאה אחת אפשרית. לא חשוב נגד מי, איפה ומתי. הגיע הזמן להכיר בכך ולהתחיל מנקודה זו. אין נמוכה ממנה אבל היא ריאלית ובעיקר ניתן לטפס ממנה. זו איננה גישה תבוסתנית או פסימית. זו גישה מפוכחת, אמפירית, שנשענת על ניתוח תוצאות לאורך זמן.
מבין כל הנבחרות שנחשפנו אליהן בחודשים האחרונים, יש כאלו שאנחנו לא יכולים לגעת בהן. אלו נבחרות הדרג הראשון והשני. יש נבחרות מהדרג השלישי-רביעי שנגדן זה אפשרי. על הנייר, הכוונה. יש גם כמה נבחרות מהדרג החמישי שאותן ישראל אכן צריכה לנצח. יש מעטות כאלה, ניתן למנות אותן על אצבעות יד אחת: ליכטנשטיין ומלטה, הזכרנו אותן כבר קודם.
כל הנבחרות, אלו שאני ראיתי, הוציאו מעצמן את הטוב ביותר שהן מסוגלות. כך זה היה נראה, ראו את זה עליהן, ראו את זה על השחקנים, ראו כמה זה חשוב להם, כמה הם מוקירים את הרגע. זה מה שראינו מקפריסין, מאירלנד, מצפון אירלנד, גאורגיה, אלבניה, איסלנד, סלובקיה – נבחרות שאם אנחנו מקבלים אותן בהגרלה אז אנחנו אומרים "הגרלה טובה. הפעם אפשר לעשות את זה". כולן הוציאו מעצמן את המקסימום שיש ביכולתן. 
גילפי סיגורדסון השאיר את הולנד בבית (Gettyimages)
כולן רוצות להגיע ליורו, כולן מטפחות שאיפות, לכולן זה חשוב, אבל יש רק נבחרת אחת שחושבת שמגיע לה להיות שם, שזה מקומה. מהרגע שהקמפיין מתחיל, מתחילים החישובים: מה צריך לקרות כדי שהיא תגיע לאיפה שמגיע לה להיות. רק נבחרת אחת מתקשה להבין באיזה מאמץ והשקעה זה כרוך, רק נבחרת אחת משוכנעת שהחישובים המוקדמים הם אלה שבסופו של דבר קובעים. ואם הם לא קבעו הפעם, אז הם יקבעו בפעם הבאה.
שחקן ישראלי מסוגל לבצע כל מה שהקולגות בעולם הרחב מסוגלים לבצע. טכנית, הוא מסוגל. הוא יודע לשחק, הוא יודע מה לעשות עם הכדור, איך לטפל בו. אבל הוא לא יודע להתחרות. כי הוא לא גדל בסביבה תחרותית. השחקנים שלנו מייצגים אותנו נאמנה. אותנו ואת ילדינו. מגיע לנו. אנחנו לא באמת מתחרים כאן, על שום דבר, אנחנו תובעים את מה שנדמה לנו שמגיע לנו. כשאנחנו משיגים, זה לא בגלל שהתחרינו והיינו יותר טובים, זה בגלל שאנחנו מקומבנים, מקושרים ומוגנים.
בחיים בכלל וגם בספורט. להתחרות זה לא לשחק, להתחרות זו עבודת פרך. כדי להתחרות אתה צריך לרכוש מיומנויות תחרותיות, כדי לנצח אתה צריך להיות טוב בזה. זה לא דבר שנולדים איתו, זה נרכש. הקפריסאים אולי דומים לנו אבל הם באו להתחרות, אנחנו באנו לשחק.
ספורטאי תחרותי, מקצוען אמיתי, לא נזקק להכנה מנטלית לפני תחרות. גופו ונשמתו נדרכים מאליהם. "ההכנה לא באה לידי ביטוי במגרש" זה משפט שרק אלי גוטמן יכול להוציא מפיו. זה משפט שמסביר מי זה גוטמן ולמה הוא לא מפיק הכל משחקניו. זה מעיד על האופן שבו הוא תופס את תפקידו. תפקידו להכין, התפקיד של השחקנים זה לבצע. אצל גוטמן אחריותו מסתכמת בזה. ומה קורה אם השחקנים לא מבצעים? אז גוטמן מאוד מאוכזב אבל אין לו למה לעשות בנידון כי הוא את שלו עשה – אמר להם בדיוק מה הם צריכים לעשות והם לא עשו וזה באמת מצער. זה טרגי.
ג'יאני דה ביאסי, המאמן האיטלקי של נבחרת אלבניה, תופס את התפקיד שלו קצת אחרת. למדתי את זה השבוע מעוזי דן במאמר שכתב בספורט "הארץ". דה ביאסי עובד באלבניה משנת 2011. זו השנה הרביעית שלו והוא ימשיך בתפקידו גם הלאה. החוזה שלו יוארך באופן אוטומטי בגלל העלייה ליורו, רק המספרים ישתנו. נראה שדה ביאסי עומס את כל הכדורגל האלבני על כתפיו, לוקח על עצמו אחריות מלאה.
ג'יאני דה ביאסי. באלבניה האמינו בו (Gettyimages)
יש לו בנבחרת הרבה שחקנים ממוצא אלבני שנולדו להורים שהיגרו למערב אירופה: שווייץ, גרמניה, איטליה, צרפת. הם יכולים לשחק בנבחרת האלבנית ויכולים גם להתמודד על מקומם בנבחרות ארצותיהם. דה ביאסי משכנע אותם לשחק עבור אלבניה. הוא ממצה כל גרגיר של כישרון שמצוי בהישג ידו. הוא גורם להם לחשוב, להאמין, שהם מסוגלים.
אלבניה הוגרלה למוקדמות היורו כנבחרת מהדרג החמישי. למוקדמות המונדיאל 2018 היא הוגרלה כנבחרת מהדרג השלישי. היא תתמודד מול ישראל בבית המוקדם: ספרד, איטליה, אלבניה, ישראל, מקדוניה, ליכטנשטיין. הנה אני מתחיל לחשב: באיטליה ובספרד אנחנו לא יכולים לגעת, את ליכטנשטיין אנחנו מפרקים, את מקדוניה ואלבניה אנחנו יכולים לנצח, מולן אנחנו נתמודד על המקום השלישי. יש לנו סיכוי, זה אפשרי.
אפשר להוריד כבר עכשיו שש נקודות (Gettyimages)
יש לי פרספקטיבה של איזה חמישים שנה על הנבחרות הישראליות. היו שנים שישראל עלתה למשחקים בפיק ברכיים. הדיבור שלפני המשחק שיקף את התחושה. התוצאה שהושגה הצדיקה את הציפיות. הייתה התאמה מלאה בין התחושות לבין הדיבורים לבין התוצאות.
דברים אכן השתנו בעשורים האחרונים. לא הגישה השתנתה, לא היכולת, הדיבור השתנה: כן, אנחנו יכולים; כן, זה אפשרי. הטרמינולוגיה אחרת, זה טוב שהטרמינולוגיה השתנתה, רק שאין לה כיסוי, היא לא מגובה ביכולת. היכולת היא אותה יכולת, הפערים אותם פערים.
עמרי אפק סיפר פעם שהדבר שהכי הרשים אותו בקריירה הקצרה שלו בספרד היה כמה מעט מדברים שם לפני המשחק ולאחריו. אין שטיפות מוח לפני ואין חשבונות נפש אחרי. הכל מתנקז למשחק עצמו, רק על המגרש מדברים. לפני המשחק ואחריו כולם חברים. מתחיל המשחק, מתנפלים אחד על השני כמו חיות רעות. נגמר המשחק, הולכים לשתות בירה.
צ'כיה ושווייץ כבר ביורו. צ'כיה עלתה מהמקום הראשון בבית שלה, שווייץ מהמקום השני בבית שאנגליה סיימה בו ראשונה. אלופת ישראל הדיחה לא מזמן את האלופות של צ'כיה ושווייץ ועלתה על הגב שלהן לשלב הבתים של הצ'מפיונס. מכבי תל אביב זו קבוצה ישראלית, לגמרי ישראלית. בשלב הבתים רואים עד כמה היא ישראלית. אבל היא הדיחה את האלופות של צ'כיה ושווייץ, לא חשוב איך הדיחה.
גוטמן, בצדק, בנה את ההרכב שלו על שחקני מכבי תל אביב, מתוך תקווה שהם יעשו זאת עבורו. הוא רק לא הביא בחשבון שהשחקנים של מכבי תל אביב בקריית שלום תחת קרויף ויוקאנוביץ' זה דבר אחד, ותחת הידיים שלו זה דבר אחר. הם מתאימים את גישתם לסביבת העבודה שלהם, ככה זה שחקני כדורגל. 
מקצוענות זה שם המשחק (עדי אבישי)
כדי להביא אותם לשלב הבתים של הצ'מפיונס, קרויף ניתק אותם מהכדורגל הישראלי והכפיף אותם לגישה אחרת – מקצוענית, תחרותית, אירופאית. סביבת העבודה השונה הופכת אותם לשחקנים אחרים. אם זה לא יקרה, אם הסביבה לא תשתנה, אז ישראל תעלה למונדיאל או ליורו רק במידה ויהיה פתוח לכל. לא צריך לנצח אף אחד, רק למלא טפסים ולשלוח צ'ק.
מה דעתך על הכתבה?