בדקה ה-91 של גמר ליגת האלופות יצאה יובנטוס לעוד התקפה נואשת אל מול שערה של ברצלונה. הכדור הורחק והגיע אל אנדראה פירלו, 20 מ' מהשער. יחד איתו עט על הכדור גם צ'אבי, הצעיר ממנובשמונה חודשים ורענן הרבה יותר אחרי שנכנס למשחק רק 12 דקות קודם. המאבק הזה בין שני הענקים הוותיקים היה הצ'אנס האחרון של פירלו להניע מהלך. ראו שהוא מתאמץ לחלץ את הכדור לעצמו, עייף, כמעט מותש, ניסיון אחרון בהחלט.
השבוע התברר סופית כי אותה מלחמה על הכדור הייתה גם האחרונה של פירלו על אדמת אירופה במסגרת קבוצתית. מעניין להיכנס לראשו של האיש שחווה כבר הכל, ולנסות לנתח האם באותן השניות במאבק על הכדור שאותו איבד לבסוף, הבין הפליימייקר האחרון של הכדורגל האיטלקי שזהו סוף המחזה.
שבוע אחר כך הנהיג פירלו נבחרת איטלקית אנמית ולא הכי מוכשרת בקרואטיה. בניגוד לצ'אבי, סטיבן ג'רארד או פרנק למפארד – קשרים בני דורו – פירלו הוא עדיין דמות רלוונטית בכל הקשור לנבחרת איטליה. הוא עדיין – גם לפי המאמן שלו בנבחרת, אנטוניו קונטה – שחקן מפתח בסקוואדרה אזורה.
ולכן המעבר לניו יורק סיטי מעורר תהיות ושאלות. זה לא שהאיש אמור להרגיש פספוס על משהו ולכן להישאר. הוא השיג הכל ברמת הקבוצות, זכה במונדיאל לפני תשע שנים ועדיין חולם על זכייה ביורו בשנה הבאה. בעניין התארים, אלוף העולם לשעבר באמת יכול להיות רגוע ומסופק. אבל אין הרבה שחקנים שעדיין ממלאים תפקיד משמעותי בקבוצה גדולה באירופה, ובנבחרת שלהם, שעושים מעבר כזה. אז למה בעצם? אפשר רק לשער.
פירלו החליט שהגיל בכל זאת קובע. עם כל המחמאות על תפקודו, הקשר הרגיש שהוא מגיע לקצה וצריך להאט קצת. לעבור עונה כזו עם יובה בגיל 36, כשחקן שכמעט ולא נח, זה לחלוטין לא מובן מאליו. המעבר לניו יורק אמור לתת לו יכולת לתפקד בלו"ז קצת יותר נוח.
פוגבה מנחם, ובדיעבד נפרד, מפירלו בגמר האלופות (Gettyimages)
החבירה לדויד וייה ולפרנק למפארד היא קודם כל חוויה עבור הצופים וגם עבור כל אחד מהשלושה. אולי היא גם תיתן לפירלו אפשרות להאריך את הקריירה – למרות שגם באיטליה היה יכול להאט את הקצב ולשחק פחות כדי לשמור על הגוף.
מעבר לכל מדובר גם על כסף, וגם על רצון לחוות משהו חדש. בפעם השנייה בארבע שנים, המאסטרו ממציא את עצמו מחדש. המעבר ליובנטוס התברר כהצלחה מסחררת, המעבר לניו יורק עשוי להיות עוד פתח להכרה העולמית ב-MLS כליגה שהיא לא רק גורמים מסחריים וכוכבי על בדימוס.
ובחזרה לנבחרת. אין לאיטליה כרגע דור ממשיך. אין לה טוטי או דל פיירו, ובטח שאין לה תחליף לאנדראה. ולכן יהיה מעניין לראות כיצד יצליח שחקן מוביל בנבחרת גדולה לשמור על אותה רמת משחק, גם כאשר הוא לא משחק ברמות הגבוהות של הסרייה A או ליגת האלופות.
זהו מבחן חשוב גם עבור שחקנים איכותיים צעירים יותר. תפקודו של פירלו בעונת המשחקים הקרובה – אפילו עוד יותר מג'רארד – הוא מבחן חשוב ל-MLS, לא פחות מאשר לו עצמו.
מה דעתך על הכתבה?