4 שנים בלי תואר. זה משהו שמכבי חיפה חוותה בפעם האחרונה רק בתקופה המייגעת של שנות ה-60 וה-70. אז עברו עליה 22 שנים כאלו, בין הגביע הראשון לאליפות הראשונה. הזהות של האלופות החיפאיות ב-30 השנים האחרונות הייתה ברורה – כוכבים יכולים להגיע מבחוץ, אבל שחקני הבית הם כוח משמעותי.
כך ארמלי ומרילי היו השניים היחידים שהגיעו כשחקני רכש בשתי האליפויות הראשונות. ב-1989 שחקנים ותיקים הלכו, שחקני נוער עלו, מרילי וארמלי עדיין היו הליגיונרים היחידים. ב-1991, החלה תנועה לכיוון חיפה, וכולם רצו לשחק בה. טל בנין הגיע מהצד האדום של העיר, ילד צעיר בשם אלון חרזי הגיע מרמת גן, וכמובן שוער זר בשם ויקטור צ'אנוב שהביא את הדאבל במו ידיו.
- יעקב שחר: "מכבי ת"א רדפה אחרינו במשך עשור"
- יוסי אבוקסיס: "לא חושב על הפסד למכבי חיפה"
- דף הפייסבוק שלנו קורא לכם
האוהדים בירוק התרגלו. והיה להם גם עם מי להזדהות. כשהגיע יענקל'ה שחר, גם הגיעו שמות גדולים מהמרכז. אלון חזן, רוני לוי, האווירון, שי הולצמן. הגיעו גם זרים מצוינים כמו רומן פץ וסרגיי קנדאורוב. ועדיין – שחקני בית, ראובן עטר ואייל ברקוביץ', היו השמות הגדולים.
בניון. עם כל האהבה אליו, עדיין לא שחקן בית (ערן לוף)
גם כשיוסי בניון שלט במועדון מהכרמל בתחילת המילניום, תמיד היה לאוהדים עם מי להזדהות. היה להם שוער בית בשם ניר דוידוביץ', היה קפטן בשם אריק בנאדו, וחלוץ בשם יניב קטן. אפילו ראובן עטר חזר לעוד סיבוב. וכך לאורך העשור הזה הייתה לאוהדים סיבה להרגיש חלק. האליפויות אמנם לא היו מרגשות כמו פעם, אבל עדיין הייתה גאווה חיפאית של שחקנים מקומיים. שחקנים כמו אדורם קייסי וחרזי, ואפילו גוסטבו בוקולי, הפכו למקומיים למרות שלא גדלו במועדון, טאלנטים כמו ליאור רפאלוב ותומר חמד השפיעו על אליפויות.
מכל אלה נשארו היום במועדון שני שמות שמזוהים עם הצלחות בעבר. האחד הוא בניון. אבל עם כל הכבוד ליוסי, והאהבה של אוהדי הקבוצה אליו – הוא עדיין לא גדל בחיפה, לא שחקן בית. השני הוא דקל קינן. כבר מזמן לא באנקר בהרכב, כבר לא אותו המעמד, ובכל זאת – דמות שאפשר לרוץ איתה מבחינת האוהדים. השניים האחרים שנחשבים לוותיקים הם אייל משומר וטאלב טוואטחה. המשותף לשניים הוא לא רק היותם מגינים אלא גם חוסר ההערכה של האוהדים. יכול להיות שעם ההצלחות זה ישתנה.
בשורה התחתונה ימי השחקנים הביתיים כבר עברו מהעולם. זה קורה בכל מקום. ובכל זאת קבוצות כמו ברצלונה ריאל יובנטוס ומנצ'סטר יונייטד כבר הוכיחו שאפשר להצליח גם בעידן הזה עם שחקנים שגדלו במועדון. למכבי חיפה יש לא מעט שחקני נוער שפזורים בליגה וחלקם חזרו השנה הביתה. הציפייה לקראת העונה שבפתח, היא לקבל יותר מאותם שחקנים. וזה אומר גם לתת יותר דקות כדי שיוכלו להציג את יכולתם ולהחזיר על הקרדיט, אם יקבלו כזה.
איסמעיל ריאן. יצליח לפרוץ השנה? (ערן לוף)
נדמה לי כי משבר הזהות הזה, שהירוקים נקלעו אליו בלי לשים לב, הוא משהו שמעסיק מאד את אנשי המועדון, ובעיקר את אוהדיו. רגע לפני פתיחת העונה, הציפייה היא לראות משהו מהזהות החיפאית או המקומית חוזרת למועדון. איצטדיון מלא באוהדים רעבים יש, מאמן מצליח ומנוסה יש, קבוצה איכותית אמורה להיות. אז מה חסר? עניין הזהות הוא אמנם לא ערובה להצלחה, אבל הוא אלמנט שעשוי להיות חלק מרכזי בחזרתה של חיפה לצמרת הגבוהה.
מה דעתך על הכתבה?