זה היה ערב בלתי נשכח של הקרבה ישראלית במיטבה. עם עשרה שחקני שדה מאחורי כדור, השחקנים בצהוב,ה מתינו בעמידה שפופה, כמו אצן לפני זינוק, כמו נמר לפני הסתערות על טרפו.
אל מול השליטה הברורה בהנעת הכדור, הביאה מכבי את כל מה שהיה בישראל היפה והטובה של שנות ה-70 וה-80. ריכוז,נחישות ולחימה למען הסמל. עד כדי כך, שבלילה האחרון חשנו שזהבי והחברים עושים זאת למען המדינה יותר מאשר למען עצמם.
כל הביצוע הרגשי הזה נעשה מול מועדון מפואר ששולט כבר שנים במרומי הכדורגל השוייצרי. מול קבוצה שעשתה במשחקי ההכנה הצגה גדולה לפיליפ קוקו ואיינדהובן שלו. מול ספסל של שמות נוצצים, ממנו קם גאשי האלבני, מלך שערי באזל, מול מאמן שנחשב לכזה עם עתיד גדול בכדורגל האירופי, מול חלוץ שנחשב ליורש של סמואל אטו, מול קבוצה שפתחה את העונה בצורה מסחררת בליגה, מול וולטר סמואל ומארק סוצ'י, צמד בלמים חזק ומנוסה. מועדון בו היו בטוחים בעונה גדולה בבתים של ליגת האלופות.
זהבי חוגג. בפנתיאון הצהוב (עדי אבישי)
ואת כל זאת שיבשו אוהדי מכבי בתצוגת שיא וגורם אחד קטן, שתמיד ינצח כל יתרון: הקרבה. זו שחצתה כל גבול ואינני זוכר קבוצה ישראלית שנלחמה כך מאז הניצחון הגדול ההוא על טקטנשנקו, ברבנדר וקורבאלאן.
השיא היה בחצי השעה האחרונה. יוקאנוביץ ויתר על נוסא והכניס למגרש את פרץ הצעיר. הילד נכנס בין מיטרוביץ' לאלברמן, מכבי הפכה לטורפת במרכז השדה והקפטן אלברמן הרשה לעצמו ללחוץ גבוה, עד בלמי האלופה השוייצרית.
בכלל מכבי של היתה קבוצה של אמצע. ארבעת שחקני ההגנה כיווצו פנימה. שפונגין ובן הרוש נראו כמו שני בלמים מימין ומשמאל ואת הקווים סגרו טל בן חיים וריקן. שניהם היו אחראים ויצאו למיאוצים על הקו. הסגירה לא היתה מודרנית. לא ראינו החלפה בין מגן וכנף, אך ההקרבה מנצחת תמיד ושוב עשתה את שלה. המיאוצים בין בן חייםהחלוץ לבין ספארי, המגן ממוצא איראני היו אדירים. תמונות שנלקחות מאליפות אתלטיקה.
בן חיים חוגג עם בדש. מיאוצים של אתלט (עדי אבישי)
כשהסגירה הזו נפרצה, ראינו את שני בלמי מכבי במיטבם. טל בן חיים ששב השנה הביתה נראה מכביסט אמיתי עם גלישות לתוך מרכז השדה. באזל של פישר לא הפעילה את הקווים ונתקלה בארבעה שחקני הגנה ושלושה קשרים אחוריים – שבעה בצהוב שנועלים כל חדירה.
וזהבי? הוא אינו מוכשר כרביבו וברקוביץ', כתקוה או מלמיליאן ויש מכביסטים המשווים אותו דווקא לשייע גלזר הגדול. ערן זהבי ללא ספק נכנס לפנתיאון וייזכר לשנים, לא רק כאחד המבקיעים הגדולים, אלא כאחד המשפיעים הגדולים.
הנער שגדל באדום והבקיע עבור הפועל שער אליפות בטדי, שם לעצמו מטרה תמידית: להכריע. את המעמד הזה של איש של רגעי אמת, רכש זהבי לא ע"י מלאך ולא ע"י שרף. בעבודה קשה. לא בכישרון לכדרר אלא בכשרון לנוע. לא באחד על אחדה, אלא ביכולת לשחק בכל תפקיד. תכונות האופי הבלתי נתפסות הללו, הרעב הבלתי נגמר לשערים בכלל ושערי הכרעה בפרט, הופך את הנער החייכן והקפטן בצהוב, לאחד הגדולים, אולי אף לגדול מכולם בכל הזמנים. את גולדהאר, ביין וג'ורדי, לקח האלוף על הכתפיים לליגת האלופות.
ומבט קדימה. 12 שערים ספגה כבר מכבי בשמונת המשחקים הראשונים של העונה. באזל עם שישה נצחונות בשישה מחזורי ליגה הפסידה למכבי שעדיין לא בכושר, אך את משחק ההגנה יוקאנוביץ' יהיה חייב לשדרג, אולי אף להחליף את הבלם הספרדי שלו.
מה דעתך על הכתבה?