טוב להניח מדי פעם את פרטי הביוגרפיה של ארז אדלשטיין ברצף אף על פי שהם ידועים. כשמניחים אותם ברצף מתקבל כל הסיפור. חשוב לשנן אותו על כל התפתלויותיו, עוד לפני שהדרמה בין מכבי תל אביב לאדלשטיין תתרחש. אני נותן לה חודשיים בטרם תתחיל להתגלגל.
אדלשטיין בא מעפולה. כל קבוצת ההתייחסות של אדלשטיין, מקרב המאמנים, מגיעה מהמרכז. נגיע אליה בהמשך, כשנמקם אותו בתוכה. רובם התחככו במכבי במהלך הקריירות שלהם ומה שקרה להם שם רלוונטי לענייננו. הוא בן 55, יליד 1961. בשנת 1977, כשמכבי זכתה בפעם הראשונה בגביע אירופה, הוא היה בן 16, שחקן נבחרת הנוער שאולי יעלה לבוגרים של הפועל עפולה, אם עפולה תמשיך להתקיים עד אז.
- עולם הכדורסל קיבל בהפתעה את פיטורי אדלשטיין
- השחקנים, ההנהלה והאופי: כל הסיבות לפיטורי ארז אדלשטיין
- הצטרפו לעמוד הפייסבוק של ספורט1
אדלשטיין הוא תוצר של הכדורסל ששוחק סביבו. אם אומרים על בלאט שהושפע עמוקות מכדורסל המכללות בתחילת דרכו, אז אותו דבר אפשר להגיד גם על אדלשטיין, רק שאצלו זה הכדורסל של הקיבוצים. בעמק היה כדורסל טוב במשך עשרות שנים, קבוצותיו שיחקו את הכדורסל שלהן וגידלו את שחקניהן לשחק את הכדורסל הזה. הוא מקדש את הקולקטיב, שפותח ושוכלל עבור אלה שכישרונם האישי אולי קצת מוגבל, אבל הם מפצים על כך באינטליגנציית משחק ובמחויבות. אלה הם חומרי הגלם שאדלשטיין נתקל בהם בראשית דרכו ומהם הוא הפיק את הכדורסל שלו. היה לו נוח ללוש את החומר האנושי הזה, הוא מוכר לו, הוא יודע איך ניגשים אליו, כל הקריירה שלו נבנתה על היכולות שלו להפיק כדורסל מהחומר האנושי הזה – עד שיגיע למכבי.
מקובל להתייחס לרלף קליין כמי שיסד כאן את הכדורסל המודרני, בראשית דרכו כמאמן וגם בהמשך. בשנות ה–70 קליין היה מהפכן. רוזין היה הסמכות שקדמה לו, אבל רוזין היה מורה, קליין היה מאמן. אדלשטיין נמנה עם הדור השלישי שבא אחרי קליין. מליניאק וכהנא – ילידי סוף שנות ה–40 – עוד הריחו את זיעתו; שרף, גרשון, ויינקרנץ, בירנבוים וקצורין – ילידי 1951 עד 1954 יצקו מים על ידיו. אפשר לצרף גם את שיבק לקבוצה זו. הוא צעיר מהם בכמה שנים; הדור שבא אחריהם – חרוש, בלאט ואדלשטיין, ילידי סוף שנות ה–50 ותחילת שנות ה–60 – כבר ביקש לגיטימציה והכרה לא מקליין אלא מתלמידיו, גרשון ושרף בעיקר. אפשר למקם כאן גם את שרון דרוקר, יליד 67', גם הוא גדל על שרף וגרשון; ניקח את ילידי שנות ה–70 – גודס, קטש, דן שמיר, דני פרנקו – נוסיף להם את כל הרשימה שפורטה קודם: לא תמצאו ביניהם אחד שהגיע מקו הרוחב שבו נמצאת עפולה בצד הזה של קו המשווה.
כאמור, חלק גדול מהשמות שהוזכרו כאן התחככו במכבי לאורך השנים: היו שאימנו, כמה שימשו עוזרים ויועדו להגיע לשם ביום מן הימים, אחרים הוזכרו כמועמדים. חוץ מאדלשטיין. על אדלשטיין דילגו, הוא לא היה אף פעם מועמד, שמו לא עלה, הוא לא הוזכר. חרוש ואדלשטיין נמנים עם אותו דור. חרוש קיבל את מכבי כבר בסוף שנות ה–90. אדלשטיין רק עכשיו.
כבר מההתחלה זה לא היה נראה טבעי (עדי אבישי)
אדלשטיין מפלס את דרכו לצמרת האימון של הכדורסל הישראלי כמי שבא מלמטה. הוא לא מדלג על אף שלב, לא מזניח אף מהמורה. במקום שהוא מועד ליפול הוא גם נופל, דבר לא נחסך ממנו, את הכל הוא עבר. הוא פוטר מגבת כבר במשרת האימון הראשונה שלו. שנה קודם לכן השאיר אותה בליגה, עונה אחרי זה פיטרו אותו. והוא מהעמק. ילד שלהם, ילד חוץ אומנם, אבל בכל זאת.
מוצקין זו התחנה הבאה שלו, אחריה חדרה, הוא מתקרב למרכז, הוא התחיל בעפולה והוא כבר בחדרה, ואז מגיע השיחוק של חייו: הוא מתמנה לעוזרו של פיני גרשון בירושלים. זה אומר שני דברים: אחד, גרשון מחזיק ממנו ולגרשון יש מעמד בכדורסל הישראלי, הוא אחרי אליפות עם גליל עליון, חשוב להשתייך לקבוצת הטיפוח שלו. ודבר שני; ארז מגיע לירושלים. אם לא מכבי, אז אין יותר מירושלים.
מפטרים את גרשון מירושלים, אדלשטיין נאמן, הולך עם גרשון באשר ילך. לבני הרצליה. אנחנו נכנסים כבר לשנת 2000 ועוד אין לנו קבוצה שמסבירה מי זה ארז אדלשטיין. הוא מוכר, הוא ידוע, מדברים עליו, משבחים אותו, הוא מפתיע לעתים אבל עוד אין משהו לראות, עוד אין קבוצה ששיחקה את הכדורסל שלו ושיכולת להגיד ככה נראה הכדורסל של ארז אדלשטיין.
רגיל להיות אנדרדוג, פתאום מאמן נבחרת (עדי אבישי)
באותה שנה נוצרה בגליל הקבוצה הארכיטיפית הראשונה של ארז אדלשטיין: קבוצה מענגת, מפתיעה, מחויבת, שנבנתה משום דבר, לא קבוצה שהולכת עד הסוף אבל בכלים שעמדו לרשותו? אי אפשר לדרוש יותר.
שנה אחר כך, בעירוני רמת גן, אותו דבר. קבוצה באפס כסף שהוא בנה ועיצב מהכלום שהיה סביבו וששיחקה את הכדורסל שלו. כדי לשחק את הכדורסל שלו ארז צריך גם את השחקנים שלו. הקבוצות של ארז נותנות הרבה יותר ממה שציפו מהן, טובות בהרבה מסך כל חלקיהן, מחויבות, חכמות, שומרות, לא מתפרקות, קבוצות שסיוט לשחק נגדן, קבוצות שזוכרים אותן לטובה אף על פי שלא זכו בכלום. נראה שיש עוד דברים שחשובים בכדורסל חוץ מלנצח. למשל, איך אתה נראה כשאתה מפסיד. זו גם אינדיקציה ביחס לדרך שעשית. את זה רואים בקבוצות של ארז. גליל ורמת גן היו הראשונות. אם ארז יכול לעשות כל כך הרבה מכל כך מעט, מעניין מה הוא יפיק כשיהיה לו.
ארז נראה בשל ליציאה הגדולה שלו: להעמיד קבוצה מרכזית שהוא בנה ועיצב ושגם תיקח משהו. חוץ ממכבי, הפועל ירושלים בשנים ההן הייתה האפשרות היחידה לעשות משהו, אבל מצד שני אף אחד לא עשה שם משהו גדול באמת. ירושלים עד אז לא לקחה אליפות, היא לקחה גביע.
אדלשטיין לקח את ירושלים כמאמן ראשי – לא עוזר, עוזר הוא כבר היה – אבל זה לא עובד. לא הסתדר שם. את היציאה הגדולה שלו הוא שומר לתחנה הבאה – להפועל תל אביב. שם הוא יקים מוסד על שמו.
יש לו שתי קדנציות בהפועל, שתיהן מופלאות. בראשונה הוא החליף את שיבק במהלך העונה ואיכשהו שרד. בעונה שאחריה העמיד קבוצה שהגיעה לגמר הפלייאוף, פירקה את מכבי בשני דרבים והגיעה לחצי גמר יורופליג. זו הייתה קבוצה שמומנה על ידי גוסינסקי. כשגוסינסקי הלך בתום העונה, ארז הלך איתו. הפרויקט שלו באוסישקין ימתין לסיבוב הבא.
ב–2005 הוא חזר לירושלים. פעם שלישית. ארז וירושלים היו זיווג שמשהו היה חייב לצאת ממנו. גם הוא, גם הקבוצה, התפוצצו מבשלות. אילו היה מצליח לעשות בירושלים את מה שעשה בהפועל תל אביב, ארז היה מקבל את מכבי כבר לפני עשר שנים, אבל שוב זה לא הסתדר בירושלים, וארז, שהיה כל כך קרוב לשיאו, הושלך הצדה. פיני גרשון, מיטיבו, אסף אותו משם ולקח אותו לשמש כעוזרו באולימפיאקוס. כשגרשון פוטר מאולימפיאקוס, ארז הלך יחד איתו – כמו תמיד. ב–2008 הוא מונה לעוזר מאמן שני של נבחרת ישראל. לא ראשון, שני. רוני בוסני היה הראשון, שרף היה מעל שניהם. אחרי כל השנים האלה זה מה שאדלשטיין עושה. אז שמישהו יספר לי שארז לא נחבט במהלך הדרך.
אדלשטיין צריך להתחיל מנמוך. שם הכי נוח לו להימצא. הדברים הכי טובים שיצר, נוצרו נגד הציפיות. את הפועל תל אביב בקדנציה השנייה, ב–2011–2014, הוא לקח בליגה הלאומית. עד לשם היה מוכן לרדת והוא כבר לא היה ילד בראשית דרכו. החזיר את הפועל לליגת העל והקדנציה שלו שם שנמשכה שלוש שנים הפכה אותו למאמן הבכיר בישראל. שני רק לבלאט שלא תמיד עובד כאן.
פיני גרשון. עליו לא דילגו (עדי אבישי)
אדלשטיין הגדיר את עצמו בהפועל תל אביב. מכאן הוא הגיע לנבחרת ישראל והנה הוא גם חתם במכבי. לא רבים החזיקו לפניו בשתי משרות אימון כאלו במקביל, ובמקרה שלו לא היו שום קיצורי דרך. אדלשטיין זה לא קטש. ובניגוד לגודס הוא גם לא סומן. אדלשטיין אף פעם לא הוזכר בהקשר של מכבי. משהו יוצא דופן היה צריך להתחולל כדי שהאפשרות הזו תובא בחשבון.
המראה של אדלשטיין – מוקף על ידי שחקני נבחרת ישראל ושחקני מכבי תל אביב ומנהליה והוא באמצע כל זה – הוא לא מראה מוכר ביחס למי שהיה אנדרדוג כל חייו. מישהו שכל אמנותו היא לבוא מלמטה, להמציא משהו, להפתיע, לרגש, וכל זה במעט מאוד אמצעים. מי הייתה הפועל תל אביב שנשאה בגאון את הכדורסל של אדלשטיין? ממי היא הורכבה? מרביב לימונד שלא הצליח להתבטא עד אז באף מקום אחר, ממתן נאור והרוקר האיסלנדי הזה, מה שמו, שולדנגייט. אלה וכמה זרים בגרוש וחצי. את אלה ארז הפך לקבוצה תחרותית ששיחקה כדורסל שבא לך לראות איך הוא מבוצע על ידי כישרונות קצת יותר גדולים מהם. אבל אולי כישרונות יותר גדולים מהם לא יכולים לשחק את הכדורסל הזה. יכול להיות שיותר קל להפוך את אלה לקבוצה תחרותית מאשר להנחיל למכבי תל אביב השקפת עולם מקצועית רלוונטית, כי זה מה שמכבי מבקשת בלי לומר זאת בפה מלא: שיבוא מישהו סמכותי, שגם מצליח, ויראה להם איך עושים את זה במישור המקצועי, כי פירמידות ניהוליות הם עדיין יודעים לבנות.
מכבי לקחה את גביע אירופה עם שלושה מאמנים ישראלים שונים: קליין, גרשון ובלאט. עם שרף היא כמעט לקחה. אלה הם המאמנים היחידים שהצליחו איכשהו לשרוד את המטחנה הזאת. עליהם אפשר להוסיף את מולי קצורין שהשיג מה שציפו ממנו אז, אבל לא נמצא מתאים להמשיך הלאה. וכמובן היה רלף קליין שבשנותיו הראשונות שם נהנה ממעמד של חבר הנהלה בכיר, לא של מאמן שכיר. אחר כך, בהמשך הדרך, גם קליין יהפוך למאמן שנתון בידי ההנהלה.
מכבי תל אביב של השנים האחרונות זו קבוצת יורוליג סתמית מדרג ב'. היא מתנהלת בהתאם. כל שנה מביאה שמות חדשים שעולים לה יותר כסף מאלה שכבר היו כאן ושנותנים את אותה התוצרת. קבוצה נטולת ייחוד, אופי וסגנון.
מכבי מבקשת, ממש מתחננת, שיבוא מישהו ויגיד לה איך ומה. שיוביל אותה, שיגדיר אותה מחדש, שייתן לה כדורסל אחר. לא מישהו שיתיישר לפיה אלא שימרוד בה ובתפיסותיה. מאז קליין בשנות ה–70 רק שני מאמנים השכילו להוביל מהלך כזה: בלאט וגרשון, ביחד ולחוד. מכבי תחת ידיהם זכורה כקבוצה הכי מענגת בתולדות המועדון. הם היחידים ששרדו והצליחו וסביבם כל הזמן היו רעשים. ראית עד כמה קשה להנהלה לפנות מקום לשתי הסמכויות האלה. ארז יכול לעשות את זה? אין לי מושג. יש לו כל הכלים והנה הבעיה. הוא לא צריך את כל הכלים, הוא צריך את השחקנים שלו ואת ההכרה שגם הדרך חשובה. שיבוא ויספר את זה במכבי.
מה דעתך על הכתבה?