זה סיפור על אהבה, על ניצחון כנגד כל הסיכויים. בעיקר אחרי שני ימי ליגת אלופות בנאליים שכאלה השבוע, בולט כל כך הריח הרענן שבוקע ממחוז לסטרשייר, אשר במרכז אנגליה. איך אדם שלא נולד בעיר או במדינה מסוימת מגיע לאהוד את הקבוצה המקומית? קחו לדוגמה אתכם, שמתים על בארסה, שרצים אחרי העדר לאהוד את הקבוצה שבסוף שנות ה-90 לא ממש ספרתם; שלפני 20 שנה ראיתם את קאנטונה ומיד רצתם לקנות חולצה אדומה ושרתם קה-סרה-סרה; שנדהמתם מהשער של ואן באסטן ביורו 88' ומיד התאהבתם גם ברוסונרי, כי איך אפשר שלא להעריץ את גרנדה מילאן.
רועי מרום הוא לא הטיפוס שנגרר אחרי העדר. הוא אחד שהולך עם הלב. ביום רביעי ראיתי אותו יוצא עם תיק די רציני מאולפני הרצליה. "יש פה מצלמה", אמר לי, "נצלם ונשלח". השבוע הוא עלה על המטוס לנסיעת חייו.
מרום הוא מסוג האנשים שאתה לא יכול להתעלם מהם. אדם עם נוכחות פיזית, ובעיקר קולית. אבל אתה בעיקר לא יכול להתעלם מהרוח שעוטפת אותו, ששום דבר בעולם לא יפריע לה לנשב. לפני קצת פחות מעשור פגשתי אותו באולפני צ'רלטון, כשהתחיל לעבוד בערוץ. הימים היו ימי רונאלדו באדום, טורס באנפילד, מוריניו עדיין היה בקדנציה הראשונה שלו בצ'לסי. והוא סיפר לי גם על הקבוצה שהוא אוהד. לסטר.
מה פתאום לסטר, שאלתי. למה לבן אדם לאהוד קבוצה אפורה שניתן להשוות את מעמדה ומיקומה הגאוגרפי להפועל חדרה? לסטר הייתה אז בתחתית ליגת המשנה, ובסיום אותה עונה (2007/8) ירדה לליגה השלישית. הוא נתן אז הסבר מפורט על הביקור בשנות ה-80 שגרם לו להתאהב בעיר המשמימה, ובקבוצה שדווקא הייתה אז לא רעה בכלל.
ולא רק הסבר טכני קיבלתי, אלא את ההיסטוריה על קצה המזלג. "מה קרה לך, זו הקבוצה שלינקר גדל בה. באמצע שנות ה-80 היינו בצמרת, הקבוצה שכבשה הכי הרבה שערים, היו לנו את שני הסקוררים הכי גדולים – אלן סמית' ולינקר, מרטין אוניל לקח איתנו את גביע הליגה ב97', אמיל הסקי הוא משלנו…"
גארי לינקר הבטיח להגיש את תוכנית סיכום המחזור בתחתונים (Gettyimages)
מאז אנחנו איתו. כשאני אומר אנחנו, אני מתכוון לערוץ שלם שחווה את לסטר סיטי על כל מכאוביה, חילופי הבעלים, המשברים הכלכליים והרכישות המעניינות. בקולו העמוק והצרוד שמענו מדי יום ראשון את מה שקרה בשבת בליגה השלישית.
חשוב לציין: רועי, או בפי אנשי הערוץ, "נולץ", יושב ממש בכניסה למשרדים. כשאתה נכנס פנימה, אתה מיד מקבל את משנתו המקצועית ובעיקר המון רגשות. "ניצחנו את אולדהאם 0-4, יש להם את ההגנה הכי טובה ובכל זאת עשינו להם בית ספר, בשבת אנחנו עם לייטון אוריינט שחסרה את שני הבלמים שלה, שהורחקו מול סטוקפורט קאונטי אתמול. תכל'ס פיטרבורו תעלה, אבל אנחנו ראש בראש עם קרו אלכסנדרה, שהם מאד מסוכנים כי יש להם את מלך השערים. כמעט החתמנו אותו בקיץ והם חטפו לנו אותו ברגע האחרון".
לסטר אלופת הפרמייר-ליג 2015/16 (Gettyimages)
ההרגשה הייתה כאילו אתה מדבר עם איש המועדון, או חבר דירקטוריון בלסטר. זה בער בו, וכל דיירי הקומה חשו בכך. ככל שלסטר התקדמה במעלה הליגות, כך גבר קולו בניתוחי השבת, וכך יושבי החדרים הסמוכים התקשו להתרכז בעבודתם. הוא עשה זאת עם הרבה חן, והם חייכו בהכנעה. האיש אנגלופיל מדופלם. אין עוד מאגר מידע כזה לליגות הנמוכות באנגליה, והחלום היה לעלות בחזרה אל הפרמייר-ליג. חלום של אדם שהפך לחלום של ערוץ שלם.
לפני שלוש שנים, במאי 2013, הגיעה לסטר לחצי גמר פלייאוף העלייה לפרמייר-ליג ופגשה את ווטפורד. המשחק נכנס לתוספת הזמן והיה אמור ללכת להארכה, ואז לסטר קיבלה פנדל. את מה שקרה בדקה ההיא ניתן לתאר כרגע השחור בחייו של נולץ. אנתוני קנוקרט ניגש לבעוט, אבל אלמוניה הדף, ווטפורד יצאה למתפרצת וטרוי דיני הבקיע בצד השני את שער הניצחון של ווטפורד. נולץ התיישב בחדר השידור עם פנים שהזכירו את ילדי הנרות בכיכר. פניו אמרו הכל: אם לא עלינו השנה, זה כבר לא יקרה.
רועי "נולץ" מרום (אודי ציטיאט)
כולנו הרגשנו רע בשבילו באותו אחר צהריים. שנה אח"כ כבר עלינו יחד ליגה, ושנה אחר כך שרדנו בפרמייר-ליג בצורה הרואית עם מסע ההיחלצות המופלא בהיסטוריה. ואז הגיעה העונה הנוכחית. בכל שבוע ניגשתי אליו כדי לשמוע אם הוא באמת מאמין. התשובות היו דומות מאד לאלו של קלאודיו ראניירי. בדצמבר זה היה "עוד 10 נקודות אנחנו נשארים בליגה, ואנחנו רק באמצע העונה, יש מצב לדעתך שניקח כרטיס לאירופה?", אבל לאט לאט התחלפה ארשת פני האנדרדוג בפנים של מועמד למלוכה. כשהגיע המאני טיים, הוא כבר העז לדבר על התואר.
ובכל זאת, היה רגע אחד שבו נולץ חשש לגורל האליפות. כשדני סימפסון הורחק באמירויות וארסנל השוותה, נולץ לא יכול היה לשאת את המתח ויצא לחצר באולפני הרצליה, שם בילה את 10 הדקות האחרונות של המשחק בהליכה מצד לצד. אחר כך וולבק ניצח את לסטר, ונולץ הרגיש שזהו, הקבוצה שלו כנראה נועדה רק לכמעט. 
דני סימפסון מורחק נגד ארסנל (Gettyimages)
אבל לא. מחר יגיע כנראה היום הגדול בחייו של רועי מרום. הוא יהיה שם, בקינג פאוור מול אברטון, בעיר שבה התאהב לפני 30 שנה. הוא יגיע לשם עם בתו ועם המצלמה, כדי לתעד את הרגע שבו האנדרדוג הפך למלך. וכשהצלחת תונף, גם אנחנו, אנשי ספורט1 – שאוהדים קבוצות אחרות – נרגיש שזה שלנו. כי היינו שם. בכל הכישלונות, בירידות, בעליות, בהישרדות, באליפות. בזכותו. מזל טוב נולץ, מגיע לך.
רגעי האושר ב"קינג פאוור סטדיום" (Gettyimages)
מה דעתך על הכתבה?