כשסם אלרדייס נכנס לתפקידו בסנדרלנד בחודש אוקטובר, הקבוצה מצפון-מזרח אנגליה הייתה שקועה עמוק באדמה. לעומת רמי גארד, שהגיע קצת אחריו כדי להציל את אסטון וילה, היה די ברור לכל מי שמצוי בכדורגל האנגלי שעם החתולים הכל יהיה בסדר. כי ככה זה כשאלרדייס בסביבה. האיש יודע להוציא משחקניו את המיטב, והוא בעיקר יודע לעשות זאת עם שחקנים בריטיים. הם אוהבים לשחק עבורו, להילחם בשבילו.
תשאלו את טל בן חיים. בולטון של אלרדייס הייתה קבוצה שחיפשה בעיקר איך לשרוד בליגה הבכירה, אבל ביג סם הפך אותה לאחת ששייכת לטופ-10. שחקנים בקנה מידה בינוני, כמו קווין נולאן, קווין דייויס ואפילו איבן קאמפו, הפכו אצלו לנותני טון ובולטון הצנועה של אלרדייס סיימה בטופ-6 וייצגה את אנגליה בגביע אופ"א.
בכל הקבוצות שאותן אימן היה אלרדייס קודם כל מאמן של שחקנים. אחד שמחובר מאוד לקרקע, לחדר ההלבשה, וגם לעיתונאים, לעסקנים ולכסף שמסביב – מה שלא פעם שם אותו גם בעמדה פחות נוחה, בלשון המעטה. אבל אם תשאלו את האוהדים של בלקבורן, בולטון וגם את הקהל הפנאטי של ווסטהאם, יספרו לכם עד כמה מתגעגעים לימי ביג סם. לפחות לימים שבהם מאמן היה מחובר. לכולם.
נכון, אלרדייס הוא לא האנגלי היחיד שיודע להוציא משחקניו את ה-120%. בכדורגל האנגלי יש היום לפחות עוד שניים כאלה: טוני פיוליס ואלן פארדיו. הבעיה של השניים היא שהם לא דובים חביבים ומתחבבים כמו דוד סם. השחקנים אוהבים אותם מאוד, אבל דעת הקהל עליהם כוללת גם הרבה אנטי. פיוליס הוא אדם קשה ולפארדיו נטיות התפרחחות על הקווים.
מאמן של שחקנים (gettyimages)
כל השיקולים הנ"ל הופיעו במחשבותיהם של אנשי ההתאחדות האנגלית מאז תחילת החודש, כשהיה ברור שתמה תקופת רוי הודג'סון. המאמן הוותיק קיבל באמת קרדיט יוצא דופן – שלושה טורנירים גדולים, שבהם נכשל בגדול. על פי האנגלים, הכשלון היה לא רק בתוצאה הסופית, אלא בעיקר בדרך. ביורו האחרון זה בלט בצורה קיצונית: הוא הלך עם שחקנים שהוא אוהב ומחזיק מהם, למרות שלא היו בכושר, ונתן פחות קרדיט לאלה שסיימו עונה מצוינת. אפשר ללכת עם שחקנים שאתה מאמין בהם כל עוד הם מספקים את הסחורה, אבל כשזה לא קורה, צריך לשנות ומהר. וכאן הודג'סון היה מגומגם, פחדני, ובעיקר חסר יצירתיות מחשבתית.
מעל הכל, באנגליה הבחינו בריספקט הגדול שנתנו השחקנים להודג'סון לאורך השנים והאמינו שהוא האיש הנכון. אבל בין כבוד ועד למצב בו אתה "מתאבד" על הדשא עבור המאמן שלך יש הבדל עצום. וזה בדיוק מה שאנשי ההתאחדות רוצים עכשיו – מאמן של שחקנים. טיפוס של חדר הלבשה. אם תרצו, אפילו אנדרדוג. כן, כן, אחד שיבהיר לנבחרת וכוכביה שהם לא בצ'לסי, יונייטד או סיטי, אלא בקבוצה נחותה, בינונית, שבאה להוכיח את עצמה. לא עוד מדושני עונג שחושבים "הנה עוד רגע אנחנו דופקים שלישיה לאיסלנד", אלא חבורה לוחמת שבאה מלמטה. כבר שנים שלא היה מאמן כזה שיבהיר את כל עובדות החיים הכואבות לשחקני הפרמייר-ליג המפונקים. לא הוד'גסון, ובטח לא קאפלו ואריקסון היו מסוגלים לפתח גישה כזו.
אלרדייס, אנגלי אמיתי (gettyimages)
נבחרת אנגליה היא ג'וב החלומות של כל מאמן מקומי. על פי הדיווחים, לקו הגמר הגיע אלרדייס יחד עם סטיבי ברוס. לעומת אלרדייס, ברוס היה שחקן מעוטר, קפטן יונייטד הגדולה. ווינר. אחד שיודע מהו ניצחון ואיך להניף צלחת. אלרדייס, לעומתו, לא זכה מעולם בתואר. לא כשחקן, ובטח לא ב-17 שנות אימון. גדול הישגיו הוא גמר גביע הליגה ב-2004. אלרדייס גם תמיד יהיה אחד שיחשדו בו בעסקאות מפוקפקות סביב שחקנים, וכנראה שיש על מה לחשוד.
ובכל זאת, בשורה התחתונה, ראשי ההתאחדות האנגלית רוצים לחזור אחורה, לחפור מלמטה. לצאת כמו אריות מתוך חדר ההלבשה ולשחק עבור הממלכה, עבור המאמן. להחזיר את הכדורגל הביתה. האיש והמסטיק הוא בהחלט האיש למשימה.
הדור הבא כבר יגדל על הצלחה? (gettyimages)
מה דעתך על הכתבה?