הנחת היסוד לקראת גמר הצ'מפיונס היא שריאל מדריד קבוצה איכותית יותר מאתלטיקו. עם זאת, רק לפני שנתיים, בדרבי האלופות הקודם, הקולצ'ונרוס היו פסע אחד מעקיצה גדולה. השיוויון הדרמטי של סרחיו ראמוס עשה צדק, ובהארכה הבלאנקוס כבר שחטו. אבל מאז, השתנו כמה דברים.
מקובל לומר במשחקים בין אנדרדוג לפייבוריט, שבאחד מתוך עשרה משחקים יוכל האנדרדוג להתעלות על עצמו ולנצח. ובכן, מה תגידו על המספרים הבאים: בכל סוכנויות ההימורים החבורה של זידאן היא הפייבוריטית לניצחון, אבל בפועל מי שניצחה את יריבתה רק פעם אחת בעשרת המשחקים האחרונים היא דווקא ריאל. אתלטיקו ספגה מיריבתה העירונית רק שש פעמים בעשרת המשחקים ביניהן מאז אותו גמר – שמונה משחקים בעונה שעברה, מהם שישה מפגשי נוק-אאוט, ועוד שני משחקי ליגה העונה. וגם אותו ניצחון בודד של הבלאנקוס היה בזכות דחיקת רגל של צ'יצ'ריטו בדקה ה-88, במשחק אפל ועייף ברבע גמר האלופות.
דייגו סימאונה למד איך משחקים מול הגדולות. עד כדי כך למד, שהפך גם את הקבוצה שלו לגדולה כמעט כמותן. מייחסים לאתלטיקו את תווית האנדרדוג, בעיקר כי היא לא שם עולמי ברמה של באיירן או ברצלונה, ובעיקר כי היא משחקת כדורגל של קבוצה נחותה – הגנה, קשיחות, עוד הגנה, ויציאה קדימה למתפרצות שבנויות על שניים וחצי שחקני התקפה איכותיים.
רונאלדו, לא חגג הרבה בדרבי לאחרונה (gettyimages)
נכון, זה מכוער קצת יותר מלראות את רונאלדו מלהטט או את בייל טס באגף, אבל בשיטתה שלה, אתלטיקו מגיעה לגמר הזה כשהיא מביטה לכל אחת בגובה העיניים. היא הביטה בעיניים של מסי והזיזה אותו הצידה; היא הלחיצה את תומאס מולר ושלחה את פפ גווארדיולה להתמוגג מעוד גביע מקומי; היא ניצחה את שתי הקבוצות הטובות בעולם, ועכשיו מתפנה לנצח את השלישית. ושמישהו ינסה לקרוא לה אנדרדוג.
רגע, למה לא בעצם? סימאונה דווקא אוהב מאוד את המשבצת הזו. זה בדיוק מה שמתחזק לו את מרכז ההגנה. כך בדיוק מטריף גאבי הקפטן את שחקני הקישור שמסביבו, כך מתרוצץ אנטואן גרייזמן אחרי כל כדור אבוד.
מורשת האנדרדוג עמוסה בסיפורי ענק גם במפעל הזה. לכל אחת היה את האופי שלה. דורטמונד של 1997 הייתה קצת שונה מהאחרות כי הייתה קבוצה שכיף לראות וניצחה במשחק שובה עין את יובה. ליברפול 2005 הייתה קבוצה בינונית שעקצה את "גראנדה מילאן", מארסיי של 1993 עקצה גם היא פעם אחת את מילאן, וכך עשתה גם אייאקס שנתיים אחריה, גם כן כאנדרדוג מובהק. צ'לסי האפורה של די מתאו ניצחה את באיירן פשוט כי דידייה דרוגבה החליט. הכחולים היו הגנתיים ב-2012 כמעט כמו אתלטיקו הנוכחית.
ההשראה: שחקני מילאן בסיום גמר 94' (gettyimages)
ובכל זאת, כשמדברים על קבוצות הגנה גדולות כמו של סימאונה, צריך לסמן שתיים. הראשונה היא אינטר של מוריניו שהעיפה ב-2010 את ברצלונה בזכות האוטובוס המפורסם שהחנתה ברחבה, ולגמר מול באיירן מינכן עלתה כשווה מול שווים וניצחה. השנייה היא קבוצת ההגנה הגדולה של מילאן בעידן הפוסט-הולנדי שלה. ולשם כך נחזור עד הגמר הגדול של 1994.
את מילאן פגשה אז ברצלונה, עם קומאן, רומאריו, סטויצ'קוב וגווארדיולה. יוהאן קרויף מול פאביו קאפלו. פייבוריט מול אנדרדוג. כוכבים מול טקטיקה. זה נגמר ב-0:4 מוחץ לאנדרדוג באותו גמר, שאליו הגיעו הרוסונרי בדיוק כמו שהגיעה אתלטיקו לגמר של 2016: פחות נוצצת, פחות מוערכת, מצטיינת בקשיחותה ובעמידותה ועם רצון עז להוכיח שאפשר.
0:4 זו תוצאה שסימאונה מכיר היטב. רק לפני שנה, בדרבי במסגרת הליגה, אתלטיקו הביסה את אחותה העירונית עם רביעיה "הגנתית". בשבת, בגמר ליגת האלופות, אתלטיקו לא תחפש ארבעה שערים. היא תחפש לעשות בדיוק את מה שעשתה מול בארסה ובאיירן (כי לשם כך נבנתה): לשחק מול הגדולות.
הרי מול איינדהובן בשמינית לא הצליחה אתלטיקו לכבוש שער במשך שני משחקים פלוס הארכה, כי לשחק כפייבוריטית ברורה זה קצת יותר קשה. לגמר היא תגיע כאנדרדוג שבטוח מאוד בעצמו. ובעיקר, התחושה היא שזה הגמר הראשון בליגת האלופות, שבו הכל תלוי בתפקוד אחת ההגנות, מאשר בחלוצי היריבה. תשאלו את ליאו מסי.
יחייכו גם אחרי הקרב בסן סירו? (gettyimages)
מה דעתך על הכתבה?