בשולי הצמרת ובצלם המאמנים שלהם

אף פעם לא ראיתי את פפ במצב הזה. כבר ראיתי אותו מפסיד משחקים, אבל אף פעם לא ראיתי אותו – לא הייתי אומר חסר אונים, אלא כמו מי שמחכה שכל זה יגמר כבר. בעבר, גם כשהפסיד – הפסדים כואבים, סופר קלאסיקו, חצי גמר צ'מפיונס, משחקים כאלה – לא ראיתי קבוצה שלו נשלטת ככה על ידי יריבה כפי שסיטי נשלטה על ידי טוטנהאם בתחילת החודש.

מהרגע הראשון ולאורך כל המשחק סיטי נראתה לא רלוונטית. ונגד מי? מי הקבוצה שהטילה כזה צל על קבוצה שפפ מאמן? ברור שסיטי של היום זאת לא סיטי שתהיה עוד שנה מהיום, אבל בכל זאת, זאת עדיין סיטי שעשתה רעשים של קבוצה גדולה עוד לפני שהוא הגיע, אז איתו, עם פפ?

• הצטרפו לעמוד הפייסבוק של ספורט1

אני מכיר את ההיסטוריה של טוטנהאם משנות ה-60 ואילך, אני יודע מה היא הייתה אז, מה היא לקחה, מי שיחק שם, מה היה מעמדה, כך גם בסוף שנות ה-70 עם הארגנטינים ולתוך שנות ה-80 וה-90 עם גלן הודל וכריס וודל ועד גארת' בייל. קבוצה של הבלחות ושל כישרונות אינדיבידואלים שבסופו של דבר נמכרים כדי שטוטנהאם תחזור ותדשדש בבינוניות ותפסיד עוד פעם לארסנל בדרבי הלונדוני.

פוצ'טינו. משהו אחר קורה בלונדון (AFP)

נדמה לי שתחת פוצ'טינו קורה שם דבר אחר לגמרי. הכדורגל שלה זה כבר לא הבלחות של קבוצה בינונית שפה ושם מתעלה, זה כבר כדורגל של קבוצה גדולה. אני שומע גם שטוטנהאם מחתימה את כוכביה הגדולים לשנים ארוכות. והם חותמים, הם רוצים להיות שם, הם סבורים שטוטנהאם זאת הקבוצה שבמדיה יוכלו לממש את הקריירות שלהם.

טוטנהאם עבורם זו כבר לא עוד תחנה בדרכם לקבוצות הגדולות, כפי שהייתה עבור בייל. יכול להיות שבייל זה הכוכב הגדול האחרון שטוטנהאם מגדלת ומציגה כדי למכור אותו כי לא משתלם לה להחזיק אותו אם מישהו מוכן לשלם עליו מחירים כאלה.

אני גם שם לב שטוטנהאם בלי בייל נראית הרבה יותר טוב מאשר איתו. בייל הלך, הארי קיין פרח ודלה עלי עלה ושני אלה השכיחו כבר את בייל, מה עוד שהקריירה של בייל במדריד נראית קצת תקועה ואפשר גם להבין למה, כי ליד כריסטיאנו  הקריירה של כל אחד תיתקע.  

בייל. בלעדיו טוטנהאם נראית יותר טוב (gettyimages)

זאת לא רק טוטנהאם. מתחילת העונה אני מסתכל על ליברפול תחת קלופ. אי אפשר להכיר את הקבוצה הזאת. לא מזמן היא הבריקה עם ברנדן רוג'רס, אבל גם אז לא היה נראה שליברפול חוזרת, מהטעם הפשוט: היה ברור את מי צריך לקחת ממנה כדי שלא יישאר שם כלום – וזה גם מה שקרה. סוארס וסטרלינג נמכרו והתגלה שמתחת אין שום דבר.

ליברפול של קלופ זו קבוצה אחרת לגמרי. היא מתחילה להיראות כמו דורטמונד: קבוצה שאפשר לקנות את כוכביה, אבל אי אפשר לפרק אותה מנכסיה, כי הנכס הגדול שלה נמצא על הקווים, והוא בחר להיות שם אף על פי שיכול היה לאמן כמעט בכל מועדון אחר.

הקריירה של קלופ עקבית. הוא הולך לאתגר הכי גדול, לא לסיכוי הכי גדול. זה הטיפוס. לכן אני מעריך שליברפול תחתיו תחזור. ברור, זאת לא תהיה ליברפול ההיא, אבל זו תהיה ליברפול שיכולה לאיים על כל תואר ועל כל יריבה וזה כולל את הגדולות ביותר.

קלופ. קריירה עקבית (gettyimages)

תנו לקלופ ולליברפול עוד שנתיים בטרם הפרויקט יושלם ועד אז תסתכלו איזה כדורגל היא משחקת, כמה הוא דומה לזה שדורטמונד שיחקה תחתיו, ואיך היא מתקדמת ליעדה בעקביות. קבוצה תוססת, רעבה, יצירתית, מלהיבה, שלא תלויה בכוכב אחד שנושא על גבו תג מחיר פנומנלי; קבוצה שיכולה להזיק לקבוצה שלך, ולכל קבוצה שתעמוד מולה, באינספור דרכים ואף פעם לא תדע מאיפה זה יבוא וממי.

גם דורטמונד לא התייתמה. איבדה לגדולות ולעשירות ממנה את גצה (שחזר) ולבנדובסקי, גונדואן ומחיטריאן והומלס ואיכשהו  זה לא משפיע עליה.  לבנדובסקי הלך? סוף העולם, הרי לבנדובסקי הוא חד-פעמי, איפה תמצא לו מחליף? אבל דורטמונד חושבת קדימה, היא לא מחכה שהאסונות יפלו על ראשה. אובמיאנג סומן וברגע שלבנדובסקי הלך הוא בא ושכחו שלבנדובסקי שיחק שם פעם.

לבנדובסקי. בדורטמונד הוא כבר היסטוריה (gettyimages)

קלופ מיצה? ביקש לעצמו אתגר חדש? גם לקלופ נמצא מחליף. בעודו בתפקיד טוכל סומן כמי שיחליף אותו. טוכל זוהה כי התאים. דורטמונד לא מחפשת את השמות הגדולים. אם הם מתאימים היא תהפוך אותם לכאלה.  

דורטמונד גדולה עם קלופ ובלעדיו. עוד מוקדם מדי לומר אם אתלטיקו בלי סימאונה תהיה אותה אתלטיקו בלעדיו, אם כי אני לא רואה סיבה שילך משם. לאן יש לו ללכת? אתלטיקו שסימאונה בנה זו אחת מארבע הקבוצות הטובות בעולם. אוסיף עוד משהו שלקוח מתחום הספקולציה, אבל הוא רק ממחיש את מה שאני חושב על הקבוצה הזו: אם התארים הגדולים והחשובים יחולקו בין ארבע הקבוצות האלו – ריאל, ברצלונה, אתלטיקו ובאיירן – רק על סמך התוצאות שישיגו במשחקים ביניהן, אתלטיקו תיקח באופן די קבוע. היא יכולה לקחת את שלוש האחרות בכל יום, בכל מגרש ובכל סיטואציה. היא היחידה שיש לה את המפתחות של שלושתן ולאף אחת מהן אין את המפתחות שלה.

סימאונה. כוכבים במחיר סביר (gettyimages)

גם אתלטיקו זו לא קבוצה שמעסיקה שחקנים שתג המחיר שלהם נושק ל-100 מיליון יורו. עד 50, זה הרף העליון שלה, עדיף 40-30, ובכסף הזה היא תביא את גריזמן שהשכיח כבר את קוסטה, שהשכיח את פלקאו, שהשכיח את טורס, כפי שאובלק השכיח את קורטואה שהשכיח את דה חאה. ומה קרה לאלה שאתלטיקו מכרה? דברים פחות טובים מאלה שקרו למחליפים שלהם באתלטיקו.

אפשר לצרף גם את יובה לרשימה הזאת, אם כי יובה נבדלת מהן בכך שפעם היא הייתה מה שריאל, ברצלונה ובאיירן היום – הקבוצה הכי גדולה, הכי עשירה והכי נחשקת. יובה מחפשת ומוצאת את השחקנים שלה ואת המאמנים שלה. קונה וממנה רק כאלה שאף אחד חוץ ממנה לא חושב שאפשר להפיק מהם את מה שהיא יודעת שאפשר להפיק – והיא גם תפיק. הרשימה היא אינסופית: מילאן פלטה את פירלו, יונייטד את פוגבה, שניהם נאספו על ידי יובה שהפקידה אותם בידיים של קונטה – שחקן עבר גדול שלה שעד שמונה למאמנה ניהל את קריירת האימון בקבוצות איטלקיות בינוניות ורק יובה ראתה באיזה כישרון אימון מדובר. וכשקונטה הלך, יובה החתימה את אלגרי של מילאן שלא הצליח להחזיר אותה למקום שהיא שייכת אליו.  

יש ליובה לא מעט –  זה לא לסטר – ועדיין היא לא מחזיקה שחקנים שלא משתלם לה להחזיק אותם: את אלה שיש מי שמוכן לשלם עליהם מחירים מופרכים. אם יש מועדון שמוכן לשלם על פוגבה 110 מליון יורו, או משהו בסדר גודל כזה, אז שייקח את פוגבה. ובמקרה הזה – רק במקרה הזה – יובה תרשה לעצמה להתפנק ולשלם מחיר מופקע על היגוואין, אבל זה רק כדי לאותת לגדולות שגם היא יכולה להתפרע. אבל לא צריך להתבלבל: הרכישה של החלוץ, בסכום ששולם עבורו, זאת לא מדיניות חדשה. יובה תמשיך לנהל את משק הבית שלה בקפיצות יד ובצייקנות של הגברת הזקנה.

אני מנסה לבודד את עצמי מרעשי רקע ולהקשיב לסיפור שהכדורגל האירופי מספר בקולו הוא, נקי מהפילטרים שפרשני המשחק מספקים לו כליווי. זה בעצם אותו סיפור שמסופר כבר כמה שנים והוא כה שונה מזה שמתקבל אחרי שמומחים והוגי דעות של המשחק לשים אותו ומעוותים את המשמעויות שלו.

כוכבי שלוש מארבע הגדולות של אירופה – ריאל, באיירן וברצלונה (gettyimages)

אין בעיה למתוח קו ישיר בין היורו האחרון לבין יחסי הכוחות כפי שהם הולכים ונוצרים בצמרת הכדורגל האירופי. בין שני אלה לבין מה שמתרחש השנה בחלק העליון של הפרמייר ליג ולבין הזכיה של לסטר במפעל הזה. אם מישהו עוד מחזיק בעמדה הדטרמיניסטית שגובה התקציב הוא זה שקובע באופן בלעדי את יחסי הכוחות, מוטב לו לרדת מהנרטיב הזה בטרם ייתפס כשוטה הכפר הגלובלי. בטח שהכסף חשוב, ברור שאי אפשר להתמודד עם באיירן, ריאל וברצלונה כשאתה בא עם צרור נקוב. הרבה יותר קל להיות באיירן מאשר דורטמונד; ריאל וברצלונה מאשר אתלטיקו; מנצ'סטר סיטי ומנצ'סטר יונייטד מאשר טוטנהאם וליברפול. אבל לא חשוב כמה כסף פ.ס.ז' תשפוך על עצמה, זה ייתן לה רק עוד אליפות על הגב של ליון – לא יותר.

לדעת לקנות, לדעת למכור ולדעת למנות יותר חשוב מגודל חשבון הבנק שעומד לרשותך. הסגל שנבנה באתלטיקו מסתכל על זה של ריאל, ברצלונה ובאיירן בלבן של העיניים, והוא נבנה במחצית מהסכום שהן השקיעו על הסגלים שלהם. זה דבר ידוע ולא רק מהכדורגל: עשירים קונים את אותה סחורה במחיר כפול. אתלטיקו לא קונה שום דבר בשל ומוכן – את זה ריאל קונה. אתלטיקו  קונה חומרי גלם, הופכת אותם למוצרים שמוציאים לגדולות את העיניים מהחורים, מוכרת אותם ברווח ניכר ומעמידה מדי שנה קבוצות שרק הולכות ומשתבחות, לא חשוב את מי הן איבדו.

אתלטיקו זו הדוגמה הבולטת בהקשר הזה, אבל יובה ודורטמונד, ליברפול וטוטנהאם, נוהגות בדיוק כמוה. וזה מחלחל הלאה, למטה. כדי לקחת אליפויות מיונייטד, צ'לסי וסיטי, ואת הצ'מפיונס מריאל, ברצלונה ובאיירן, לא צריך את הכסף שלהן, צריך את הידע שלך.  

בופון. גם יובה ראויה להימנות על הגדולות (gettyimages)

זה הופך את המנג'רים, את המאמנים ואת אלה שממלאים את שני התפקידים במקביל לכוכבים הגדולים של המשחק. ברור שסימאונה, עבור המועדון שלו, הוא נכס הרבה יותר גדול מכל מי ששיחק שם וישחק שם. כך גם קלופ עבור המועדונים שלו. אלה שיודעים לקנות, יספרו ברגע של גילוי לב מה באמת עומד מאחורי המספרים המטורפים שהקבוצות העשירות שמות על שחקנים: הם יספרו שמעט מאוד מאלה שעליהם שולמו סכומים אסטרונומיים סיפקו תמורה שהולמת את המחיר ששולם. פוגבה נרכש ב-110 מיליון יורו, אבל יש עוד 30 כמוהו שיתנו לקבוצות שלהם את מה שהוא נותן ויעלו רבע. הם רק מחכים שסימאונה או קלופ או פוצ'טינו יגלו אותם. כפי שאת פוגבה גילו בשעתו.